הבטחה

"אדם." שמעתי את הצעקה הרבה לפני שראיתי אותה, אך זה לא מפתיע במיוחד, היא הייתה נערה קטנטנה וזריזה, היא מעולם לא נשארה במקום אחד יותר משנייה והעיניים שלי מעולם לא היו טובות מספיק בשביל לתפוס אותה בזמן תנועה.
"היי מותק," אני אומר ומחבק אותה, אלוהים התגעגעתי אליה כל כל-כך בכמה שבועות האחרונים."אני אוהב אותך." המשפט פשוט מחליק בין שפתיי, למען האמת פשוט התכוונתי לומר שהתגעגעתי, אך אני מניח שלמוח שלי יש רעויונות משלו.
"גם אני אוהבת אותך." היא עונה בשקט ומחזקת את אחיזתה בי, כאילו היא לא מאמינה שאני באמת שם.
"אני חושב שכדי שניכנס."אני אומר כאשר טיפה נוחתת על אפי, והיא אינה מתנגדת, היא צוחקת ומושכת אותי אחריה אל תוך הבניין, למרות שלא היה לה מושג לאין אנחנו הולכים.
היא הייתה יפהפייה הערב, עם השמלה הבהירה אשר הדגישה את הקעקועים שלה והשיער המרושל שלה, היא הייתה כל-כך שונה מכל בחורה אחרת בחדר הזה, ולכן ידעתי שזה לא באמת יוכל לעבוד בינינו, לא לטווח הארוך. אני מתכוון, אני אוהב אותה, אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי אף אחת אי-פעם, אך ידעתי שיש סיבה למה היא שונה מכל הנערות האלו, זה משום שהיא לא רוצה לחיות חיים כאלו, ובגלל כך, אני אאלץ לוותר עליה, משום שאני יודע שהחיים האלו יגרמו לה לנבול וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, לעמוד מנגד בזמן שהיא גוססת לאיטה.
אהבתי אותה, אהבתי כל דבר קטן בה, את הדרך בה היא קימטה את אפה כאשר היא צחקה, את הדרך השקטה בה היא דיברה, את העובדה שהיא לא תמיד הייתה מחוברת למציאות, ואת הקמט הקטן ההוא שמופיע על מצחה בכל פעם שהיא חשבה על משהו, הקמט ההוא שתמיד גרם לי לצחוק, אפילו עכשיו.
היא לא הביטה בעיני, ואני הפסקתי לצחוק, בגלל שהבנתי שהיא רוצה לומר משהו חשוב. אני לא בטוחה כמה זמן עוד עמדנו בשתיקה הזו, אך לא באמת היה לי אכפת, בגלל שהייתי שמח לבלות איתה כמה שיותר זמן, לא חשוב כמה הדבר שאנחנו עושים הוא פעוט או חסר חשיבות בעיני אדם זר, הייתי שמח פשוט להיות שם לידה.
"אני צריכה שתבטיח לי משהו." היא אומרת בסופו של דבר, קולה שקט אך מבטה כאילו משפד אותי.
"הכל."אני אומר, וברגע ההוא אני מתכוון לזה, ברגע ההוא הייתי מוכן למות בשבילה, לעזאזל, ברגע ההוא הייתי מוכן לחיות עבורה.
"אני צריכה שתבטיח שלא תעזוב אותי לעולם." היא אמרה, וכמובן שאני הבטחתי, בגלל שאני יצור אנוכי ולא יכולתי לפספס הזדמנות כמו זו לקשור את גורלינו יחד.