הרס ושנאה

"אני שונא אותך!" הוא צועק, ואני לא יודעת מה לענות לו.
לא יכולתי לגרש אותו מפה, לא מבלי לפגוע בשנינו, אך גם לא יכולתי פשוט להסתער מחוץ לחדר בזעם בגלל שאני לא אשיג בכך דבר.
אז בסופו של דבר, פשוט עמדתי שם ובהיתי בו, ולא יכולתי שלא לראות את השינויים שחלו בו בחצי שנה האחרונה.
הוא כבר לא נראה כמו הבחור בו התאהבתי לפני מה שנראה כנצח, עיניו איבדו את צבען, השקיות תחת עיניו כבר הגיעו למצב מפחיד ממש, והחיוך השובב ההוא כבר הפסיק להופיע. הוא לא היה אותו אדם אשר פגשתי בפעם הראשונה, אך אני מניחה שגם אני רחוקה מלהיות אותה נערה.
ידעתי שהוא עבר הרבה בזמן האחרון, שהוא איבד הרבה, אך גם החיים שלי לא היו בדיוק קלים, לא שזה משנה כי כרגע הוא לא יכול לראות אף אחד חוץ מעצמו.
אני לא יודעת מה הוא רוצה שעאשה אז במקום זה אני פשוט מביטה בחדר, בציורים היפים על הקירות ובסקיצות מלאות הזעם אשר תפסו כל פינה פנויה במקום הזה.
אני יודעת שהחדר הזה מייצג את כל מה שאני, הוא מציג את עלי הכותרת היפים שלי, אך גם מראה כי כמו לכל ורד גם לי יש קוצים ושלפעמים הם עלולים להיות יותר קטלניים מהצפוי.
אני לא חושבת יותר מידי לפני שאני מתחילה לתלוש את הפוסטרים מהקירות, ולקמט את הציורים.הרסתי את החדר הזה בדיוק כפי שהרסתי את חיי, בלי לעצור אפילו לרגע אחת ולחשוב, עשיתי את זה מתוך כעס.
אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, אבל דבריו הצליחו לפגוע בי הפעם, למרות כל הפעמים שהוא אמר את המילים האלו וזה לא הזיז לי, הפעם הוא הצליח לפגוע במשהו, הוא הצליח להרוס את המסכה שלי, להוציא אותי מהאדישות שלי.
לרגע אחד נראה שהוא לא עומד לעשות כלום, נראה שהוא פשוט יתן לי להרוס את החדר בלי להתערב אך שנייה לפני שאני הורסת הכול, הוא מסובב אותי לעברו ומושך אותי לנשיקה שתימשך לנצח.
אני מניחה שאנחנו רבים הרבה לאחרונה, אך למרות זאת, אנחנו ממשיכים לישון כמו מאהבים. רגלינו נוגעות, ידינו נאחזות זו בזו מתוך הרגל, עיניינו ממשיכות להיפגש באפליה, ולבבותינו ממשיכים לבגוד במוחות שלנו, כאשר הם ממשיכים לפעום בתיאום.