רגילה.
אני אוהבת אותך.
אתה אפילו לא יודע. בשבילך אני עוד סתם אחת.
לא מיוחדת. לא משהו. רגילה.
זה כבר ככה שנים, אני מסתכלת עליך מהצד ותוהה מתי תשים לב שאני קיימת, מתי אאזור אומץ ואלך לדבר איתך,מתי?
זה עדיין לא קרה. אני גם לא חושבת שזה יקרה.
אתה לא שווה את זה. אתה לא תעריך אותי, ואני חושבת שמגיע לי מישהו יותר טוב ממך, שמעת? מישהו שיעריך את האהבה שלי אליו, שיתייחס אלי, שיאהב אותי בחזרה!
אני אוהבת אותך עד השמיים, אבל אתה? אתה לא אוהב אותי אפילו קצת. בשבילך אני עוד סתם אחת. לא מיוחדת. לא משהו. רגילה.
תגובות (4)
מעורר מחשבה. עצוב ויפיפה.
זה מעלה בי אסוציאציות לא נעימות… יש מישהו שאני מאוהבת בו נורא ואף פעם לא היה לי אומץ לדבר איתו כי היתה לו כבר חברה, שהיא חברה שלי גם, ולפני שבועיים הם התארסו. הוא אף פעם לא יידע כמה אני אוהבת אותו…): בנוגע לכתיבה, היא מעולה. הפיסוק נכון, הכתיב נכון. אין לי ביקורת. (אולי תגידי לו את זה? מה דעתך? *כמובן אם זה סיפור אמיתי, אבל אני משערת שכן)
זה אמיתי לצערי..בחיים לא יהיה לי אומץ לומר לו את זה.
את רוצה שהוא ידע? אם הוא לא ידע את זה אז הסיכוי שאי פעם הוא יעיף לעברך מבט קלוש למדי… אבל אם את רוצה שהוא ידע שאת אוהבת אותו, אז את צריכה לקחת את הסיכון ולומר לו. אז נכון, יכול להיות שהוא יגחך עלייך, שהוא יגיד לך שאין סיכוי שהוא גם יאהב אותך. אבל יזיק זה לא, ולדעתי שווה לנסות.