לשאוף לפסגה – פרק ששה עשר

פרק ט"ז
יומיים מאוחר יותר, לפני שיצאנו לחופשה בת יומיים לבית . בשיעור חברה , עידית מורתנו , ארגנה לנו פעילות מיוחדת ליום כיפורים , ובו המשחק איש תלוי . " אני לא מסוגלת להתרכז," התרגזתי בגלל שלא יכולתי לרכז את תשומת ליבי במשחק " איש תלוי" .

" את לא צריכה להתרגז בגלל סיבה כזו שטותית ," ניסתה קורין להרגיע אותי ," תודה קורין , אני מנסה ולא מצליחה להתרכז.," השבתי בהתגוננות ," תעשי מאמץ ותנסי להתרכז , זה רק לטובתך , בסדר ?" אמרה לי קורין בחצי-לחש . " טוב , אני אשתדל ," אמרתי בחיוך.

צחקתי חרש , וקורין צחקה . בתום השיעור לפני הישמע הצלצול הקורא להפסקה בין שיעור אחד למשנהו.

ארזתי את חפציי עוד הרבה לפני שבנות כיתתי הגיחו בחבורה אחת לחדר מס' 1 . הנחתי את מזוודתי הקטנה על המיטה התחתונה .

קורין ואני היינו בין הראשונות שיצאו לבתים שלהן. כל אחת מאיתנו פנתה לדרכה . קורין – לרחוב הורקניה . ואני המשכתי לפסוע במורד המדרכה היישר אל בייתי.

לא הספקנו להסתובב כה וכה , וכבר היה עלינו לשוב לפנימייה. ביום ראשון , עם צאתי מהבית , קבעתי עם תום , להיפגש עמו מול הפתח של פנימיית אומנויות.

התקשרתי אל הנייד שלו והוא לא היה זמין. לקחתי את האייפון שלי. באוחזי במזוודתי פסעתי לכיוון פנימיית אומנויות , השער הלך והתבהר אל מול עיניי ככל שהתקרבתי יותר לעברו.

" תום.. או היי , טוב לראות אותך ," קראתי בעליצות ובחיוך. " שיר , טוב לראות אותך.. מה שלומך? אני מקווה שבסדר," אמר תום בשובבות ," כן , טוב מאוד, הכול טוב מה איתך? מקווה שלא איחרתי , למה לא היית זמין בנייד שלך?" שאלתיו , " לא יכולתי לענות לך , בוא נתקדם כל אחד לדרכו , אני –למגורי הבנים , ואת תמשיכי היישר למגורי הבנות , אוקיי , ביי ," חתם תום והמשיך בדרכו , ופסעתי בעקבותיו אל מגורי הבנות. נכנסתי לחדר מס' 1 ,
לאחר מכן ראיתי הודעה שעוררה דאגה מרובה בליבי , " מה ? מי מת? " שאלתי בפליאה ," הודיה , יושבת ראש מועצת התלמידות ,. נפטרה הרגע." הודיעו השלוש בדרמטיות ," מה , אבל.. איך? זה לא נשמע הגיוני! איך ..מה .. מי .. מו?" לא הבנתי עדיין. " גם אנחנו לא מבינות איך זה קרה ומתי בדיוק כל זה קרה, נודע לנו הרגע , אנחנו כמוך לא יודעות אם יש שיעורים היום,אנחנו בדיוק חזרנו ונכנסנו לחדרים ולא הספקנו לפרוק את חפצינו זה נודע לנו בפתאומיות כמוך." אמרה נעמה בצער. " כל זה לא נשמע לי הגיוני?!" אמרתי , אחוזת הלם פתאומי. " גם לנו כל זה נשמע לא הגיוני , ההלם אחז בנו ברגע ששמענו שהודיה כבר איננה. " אמרו השתיים פה אחד.

" הייתכן שהודיה כבר איננה? הייתכן שכבר לא נראה אותה עוד ? כל זה לא נשמע כלל לא הגיוני ?! " הפטרתי בתדהמה. " לצערנו, כן , מה נוכל לעשות? זו המציאות וצריך להתמודד עם שקורה בגבורה !" אמרה אביגיל בהשלמה. " לדאבוננו , לא נראה עוד את הודיה, תתרגלי לרעיון שהודיה כבר איננה והיא לא תשוב אלינו." אמרה מיכל בעוגמה. " אכן , הודיה כבר איננה , ועלינו להתרגל לעובדה שהיא כבר לא תהיה חלק מאתנו עוד." אמרה מיכל בבכי.

" אני לא יכולה לדבר על הודיה בלשון עבר, כי בשבילי היא לא מתה , היא חיה , אני לא אוכל להשלים עם העובדה הזאת," לא האמנתי למשמע אוזניי , מיכל בכתה והפעם היא לא מחתה את דמעותיה .
דמעותיה נשרו מעיניה ללא הפסק , כל כולה הזדעזעה מעצם הבשורה , ההלם לא מש ממנה.

לאחר כחודש נערך טקס זיכרון להודיה, מצאתי את עצמי באולם המלא מפה לפה . יחד עם בנות כיתתי.
בנות כיתה ח' עמדו נבוכות בלב האולם וההלם אחז בהן במלוא העוצמה, הן לא השלימו עם כובד הבשורה שנודעה להן זה עתה. עד מהרה הפך האולם להיות כמרקחה , הבחנתי בבנות היוצאות והנכנסות , בזהירות . כמעט מתנגשות זו בזו.

בבימה הקדמית ניצבו חמישה שרפרפים ועליהם הונחו חמש גיטרות חשמליות מהודרות ומשובחות. סטנדים ניצבו בין שרפרף לשרפרף , ועליהם מיקרופונים.
הן באו ועלו לעבר הבימה והחזיקו בידיהן את הגיטרות החשמליות והתיישבו זו לצד זו. הן שרו " טוב להודות לה'" בגרסה השקטה. הן הרהרו על אהובת ליבן הודיה שכבר לא תהיה איתן. הן נזכרו והעלו זיכרונות , על צחוקה המדבק , על החיוך החם והתמים שלה , על המבט המחבק הנסוך תמיד על פניה ,על שידעה לפתור כל בעיה שהיא נתקלה בה בדרכה שלה. כל זה לא יהיה עוד, כי מעכשיו היא חסרה להם. עכשיו אין מי שיעודד אותן ויתמכו בהן , הודיה שיחקה תפקיד חשוב בחייהן והיתה מעין אור שמנחה את דרכן ואת עולמן .

בתום הטקס , הלכתי לחדר מס' 1 כדי לבכות על כך שהודיה איננה והלכה. בכיתי על מותה אותו לילה. ובשל כך לא נטשתי את מיטתי.

קורין , טולי ואוסי הגיחו אל חדר מס' 1 . העמדתי פני ישנה, כדי שלא יגלו שאני בוכה. הן לא הרימו את מבטן לעברי כבדרך כלל. הן נאנחו אנחה ארוכה ועמוקה. דבקתי בדיכאון שלהן. הושפעתי עד מאוד ממצב רוחן של הבנות.

עוד יום הגיע לסיומו , וארבעתנו נרדמנו בסמוך לשעה שתיים לפנות בוקר.