זה רק אנחנו עכשיו, שנינו. לתמיד.

זה רק אנחנו עכשיו, שנינו. לתמיד.
יוסף פנה אל הנזל במבט עצוב ועיניים דומעות. לאחר כמה דקות של היסוס הוא החליט לפצות את פיו. "זה רק אנחנו עכשיו, שנינו. לתמיד" אמר בעוד שהגופה המתה שכבה לה מתחת לרגליהם. הנזל ניסתה שלא לבכות, באמת שהיא ניסתה לשמור על קור רוח אבל היא פשוט לא הצליחה. המראה של בעלה שנשמתו נשמטה מגופו שוכב על הרצפה, עם חור בראש ודם על הרצפה לא העלה לה חיוך. היא ניסתה להיזכר בכמה שזה מגיע לו,
היא נזכרת עכשיו, שבכל יום ויום היה מרביץ לה, היה אונס אותה, היה אוהב אותה. הוא לא עשה את זה משנאה, הוא עשה את זה בגלל שככה הוא חשב שמבטאים אהבה. יוסף לא אהב את איך שהוא התייחס אלייה, הוא תמיד האמן שהנזל היא אישה מלכותית ושיש להתייחס אליה כאל מלכה, מינימום.
יום אחד שיוסף בא לבקר את אחותו האהובה, הוא ראה זאת במו עיניו. הוא ראה אותו מרביץ לה מכות מוות. אוזק אותה אל הכיסא ופשוט מפוצץ לה את הפרצוף. יוסף לא שתק, עזר כוחותיו וקפץ עליו. יוסף איש חלש. למרות שאולי הייתם יכולים לטעות ולהאמין שהוא חזק ממראה רוחב הגוף שלו, הוא לא יודע לעשות כלום עם המסה שלו. הוא תפס את יוסף ופשוט מאוד פוצץ לו את הפרצוף. שבר בערובת העין ובאף. יוסף היה מרוצה בעוד שקיבל את האגרופים- לפחות הנזל קיבלה הפסקה. יוסף נשבע לנקום.
כשיוסף היה בן 5 זה היה כשאבא ואמא של הנזל אימצו אותו. הנזל הייתה אז בת 7, ותמיד יוסף הסתכל עליה מלמטה, למד ממנה הכל והעריץ אותה על כל מה שהיא רק עשתה. אני מאמין שזה היה בגיל 15 שהוא גילה שהוא באמת מאוהב בהנזל, זה היה בערב רגיל, יום שישי בערב. הנזל התלבשה לצאת לבילוי והיא הייתה מהממת, היופי נצץ ממנה. יוסף היה בחדרו, לבד עוד סופש, כמו הרבה אחרים לפניו. הנזל שראתה אותו לבד בחדרו החליטה להישאר איתו. הם ראו סרט בטלווזיה הישנה עם המסך המרובע ונרדמו מחובקים. בבוקר יוסף ידע, הוא ידע שהוא והנזל נועדו להיות ביחד.
הנזל לעומת זאת, מעולם לא חשבה על יוסף, היא הסתכלה עליו כאח קטן, ומהיות כך שיוסף באמת היה אחייה הקטן, מעולם לא עלה בו האומץ להכיר בה באהבתו. וכך היה, יוסף מאוהב והנזל בשלה, עושה עיניינים של בני נוער. יוסף נשבע לשמור עלייה, בכל מחיר.
יוסף נשבע לנקום. זוחל החוצה מהבית הוא רץ לביתו, סך הכל קומה אחת למעלה בבניין המסריח שלהם באשדוד. שם במגרה היה האקדח, כדור אחד בקנה שרק מחכה, רק מחכה שיוסף יעזור את האומץ הדרוש וידפוק לעצמו את הכדור המזויין הזה בראש. תמיד הוא מצמיד, תמיד הוא על ההדק, וברגע האחרון, משחרר ונותן לעצמו עוד יום. אולי מחר יהיה בסדר הוא חושב לעצמו.
עכשיו האקדח בחוץ, ויוסף יודע שהוא הולך להשתמש בו. צולע חזרה לדירה של הנזל, הנזל עוד קשורה לכיסא, חבולה ומוכה. הוא מולה, מתחיל להפשיט אותה. יוסף התקרב. והתקרב. וירה. בבום חזק אחד שכל השכונה שמעה, הוא נפל על הרצפה, נפשו כבר לא בו והוא כבר לא שם, הוא כבר למעלה. או למטה, או אולי איפשהו באמצע. מה שבטוח זה שאף אחד לא יודע איפה הוא עכשיו.
"זה רק אנחנו עכשיו, שנינו. לתמיד" אמר יוסף בעוד שכיוון את האקדח אל הנזל, באקדח בעל הכדור האחד של יוסף היו להם שלושה כדורים, כיאלו רק חיכה ליום הזה. הנזל שכבר ממזמן בוכה לא יכלה ממש לעשות משהו בנידון. יוסף לחץ וגם הנזל, נמצאה מוטלת על הרצפה ללא כל רוח חיים.
יוסף הצמיד את האקדח אל הראש, ממש כמו תמיד. שם את האצבע על ההדק, ממש כמו תמיד. וברגע האחרון, הוא לוחץ על ההדק. בעוד שהמחשבה השוררת בראשו היא שאולי באמת מחר יהיה בסדר.