נטל-לי

כל צעד שאנחנו פוסעים בעולם, הוא בעל משמעות. מי יודע מה העולם ניסה לגרום לך לפספס כשמצמצת למאית השניה, ואיך הוא גרם לך להבחין בדבר אחר כשפקחת את עיניך. לכן זה די אירוני, שכשניסיתי להתאבד, מצאתי את הסיבה לחיי. כלומר, לא המחשבה האחרונה שחשבתי לפני שאיבדתי את ההכרה גרמה לי לרצות להילחם, ולקח לי הרבה זמן להודות שאני עדיין מוצאת תקווה מסויימת בחיים האלו. אלא בחלקת הילדים והנוער במחלקה להפרעות נפשיות. קראו לה נטע-לי, לפחות ככה היא ביקשה מאיתנו לקרוא לה (באחת מהשיחות שלנו היא הסבירה לי שנטלי גורם לה להרגיש נטל על האנושות). אף אחד לא באמת ידע כמה זמן היא נמצאה במחלקה להפרעות נפשיות לילדים ונוער, או למה. היא לא קיבלה שום תרופה או טיפול פסיכאטרי אחר, אבל היא הייתה שם. כמו האגדות העממיות של אינדיאנים או משהו כזה. זה לא שהיא לא נראתה משוגעת כמו כולנו, אולי אפילו קצת יותר. אבל בו זמנית היא נראתה נורמלית, כמו כולנו וקצת יותר.
נטע-לי הייתה כמו הבנות המושלמות האלו שמתארים בספרים, אבל משוגעת יותר. השיער המבולגן שלה יצר את התחושה הזו של סדר במחשבות, עיניה הצמאות לדעת איך נראה העולם בחוץ כשהשתחררת לסוף השבוע אל הבית, הסקרניות לגלות וללמוד על הטוב שבעולם, עם ניצוץ שבור שלא הצליחה להסתיר, כאילו כבר ראתה את כל הרע שקיים. גופה הרזה והחטוב קיבל נעיצות מבטים מכל הבנות ששכחו לרגע שהן מנסות להלחם בהפרעות האכילה שלהן, וגם נעיצות הגונות מהבנים. כל מילה שיצאה לה מהפה נתפסה בהערצה בקרב כולנו, קולה המהפנט והצרוד מעט מהסיגריות (שהיא נשבעת כל פעם שממחר היא מפסיקה), ואפילו הבדיחות השחורות שלה.
נטע-לי הייתה הדבר הכי טוב שהשגתי בחיים שלי, במקום הכי גרוע שהגעתי אליו. והדבר הכי טוב בסיפור הזה היה שהיא גם רצתה באהבתי. היינו מסתגרות פעמים רבות בחדר שהוקצה לנו, מדברות (בעיקר היא, אבל שתינו נהנינו מכך), שותקות, מביטות. היא סיפרה לי על חיים של נסיכות (למרות שהיינו כמעט בנות עשרים), על מכשפים רעים (וגם אבירים לא נחמדים במיוחד), ואני הייתי מקשיבה, מדמיינת אותה בתור הנסיכה עליה היא מספרת ועל איך שאני עורפת את ראשם של הרוצים לפגוע בה.
אותי שחררו לאחר ארבעה חודשים מהמחלקה להפרעות נפשיות, את נטע-לי העבירו למחלקה סגורה יותר. הבטחנו להשאר בקשר, אך לא החלפנו מילה נוספת מהרגע שאני יצאתי כמו חדשה, מחכה לראות רק את הטוב שנטע-לי הטמיעה בי. השמועות אומרות שנטע-לי תלתה את עצמה, כאילו לקחתי לה את הטעם לחיים כמו שלקחתי מהמחלקה את האגדה האינדיאנית שלהם.
נטע-לי לא הייתה נטל לאנושות, היא הפכה אותה לטובה יותר. וגם אותי, גם אותי.