מתחרטת על כל רגע

אני עומדת לספר לך את מה שלא היה לי אומץ להגיד אף פעם…הנה זה בא.
אני אוהבת אותך.
אתה מסתכל עליי ולא אומר דבר, רק מסתכל עליי עם עינייך השחורות, ולא זז, ולא מדבר.
שתיקה ארוכה שוררת בינינו, עד שאני שוברת אותה ומתחננת שתגיד משהו…. משהו, לא משנה מה, רק תדבר.
שנייה אחרי זה אני מתחרטת שביקשתי זאת, כי פתחת את פיך כדי לדבר, ובמקום להגיד את מה שכל כך רציתי לשמוע, אמרת שזה לא הדדי. הסתכלתי עליך במבט כואב…ידעתי שזה יקרה, זה היה צפוי, אבל בכל זאת קיוויתי שזה יהיה אחרת.
אתה יושב ומסתכל עליי במבט מצטער, ואני יושבת ומשפילה את ראשי לרצפה, מבטי עצוב, כואב, אני כמעט בוכה, כמעט בורחת לי דמעה, אבל אני לא יבכה, לא מולך. אני לא אוהבת רחמים.
אני אומרת לך שאני מבינה ושאני מצטערת שהפלתי את זה עליך ואז מרימה את ראשי ומסתכלת בעינייך, עינייך היפות שאני כל פעם טובעת בהן מחדש, עינייך שמסתכלות עליי ברחמים, הבנתי למה כאשר הרגשתי דמעה זולגת על לחיי. ניגבתי אותה במהירות למרות שידעתי שכבר שמת לב אליה. אני מסתכלת על פנייך היפות שאני מדמיינת בראשי כבר שנתיים כאשר אתה לא מולי, אתה מסתכל עליי ולא אומר דבר. ואני קמה והולכת משם, מהספסל עליו ישבנו שנינו לאחר ששלחתי לך הודעה שאני צריכה לספר לך דבר חשוב ואתה באת תוך מספר דקות.

תמיד דמיינתי את הרגע הזה, וזה תמיד נגמר בכך שאנחנו ביחד, חוץ מהפעמים בהם חייתי במציאות ודמיינתי את זה דומה מאד למה שבאמת קרה.
למה חלומות לא יכולים להתגשם?!

אני מתחרטת על הרגע הזה שהחלטתי לספר לך, כי מאז הכל השתנה.
בבית הספר כבר לא יכולתי להסתכל עליך כי תמיד היית שם לב ומסתכל עליי במבט עצוב ומצטער, מבט של רחמים.
ויותר גרוע, מאז כבר לא דיברנו, לא בשיחות ולא פנים מול פנים.
אני מתחרטת על ששלחתי לך את ההודעה הזאת, אני מתחרטת שדיברנו, אני מתחרטת שהכרנו.
ואני מצטערת, מצטערת שהפלתי עליך את האהבה שלי…..
אני מתחרטת על כל רגע.