מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 7

אלכסנדר (אלכס) טורן- 

אני מסתכל על תיק המסעות הגדול שנח על מיטתי, ריק, בלי שום דבר בתוכו… 
כבר שעות שאני מסתכל עליו ככה, במבט קפוא, בזמן שמחשבותיי מפליגות הלאה.
בעוד כשבועיים מהיום, אני נשלח אל המלחמה. 
כולם לא מפסיקים לומר לי איזה טעות איומה עשיתי, שגם אני התגייסתי אל הצבא. 
במיוחד אחרי כל מה שג׳ון אחי הגדול עבר שמה. 
אני מכיר את הסיפורים, פחד, דם, הנעה ורצון שאינו יודע מנוח לדחוף את עצמך חזק ורחוק יותר , הרבה יותר ממה שמישהו סבור שניתן. 
אני מסיט את מבטי מהתיק הגדול אל עבר דלת חדרי הכהה, על וו מתכת קטן תלויים המדים שלי, מדים של חיל הנחתים האמרקאי, המארינס. 
ובלי לשים לב גם בהם אני שוקע. 
ההחלטה הזאת באמת לא הייתה מתאימה לי, בחיים לא חשבתי שאעשה זאת. 
אבל אני לא מתחרט. 
לעומתי, ג׳ון… זה היה הדבר הכי טבעי וצפוי בעולם כשהוא הודיע לכולם שהוא התגייס. 
כעסתי עליו, אני עדיין כועס שהוא ככה עזב אותי מתי שהייתי הכי צריך אותו יותר מכל…
ובמחשבות אלה דפיקות קטנות ומעומעמות נשמעות על דלת חדרי, מאחורי המדים, מאחורי דלת העץ הכהה. 
״פתוח״ אני ממלמל ומוריד את תיק המסעות מעל מיטתי, דוחף אותו מתחת ומיישר את המצעים. 
הדלת נפתחת לאט, ואחי המוכר פוסע פנימה. 
״אלכס…״ הוא מנסה לחייך אלי. 
מאז שחזרתי לעיירה מלפני מספר שבועות והוא השתחרר רישמית מהצבא, הוא מנסה למנוע ממני לעשות את אותה הטעות.
״כבר דיברנו על זה ג׳ונתן״ אני מסנן בעצבים לעברו, עדיין לא סלחתי לו, אני כל כך רוצה, אבל זה כל כך קשה כשהאגו כל כך גדול. 
מאז אותה מריבה, אנחנו בקושי מדברים, איבדנו את קשר האחים שהיה לנו. 
״אני יודע אלכס, באתי כדי להודיע לך הודעה…״ הוא אומר בקול כבד, ומתיישב על קצה המיטה. 
אני מכווץ את עיניי בתהייה, מה כבר הוא יכול לומר לי, מה כבר ישנה את המצב. 
״אני חוזר למלחמה, פעולה משותפת של המארינס ואריות הים על גבול עיראק״ הוא אומר ישירות וליבי מחסיר פעימה. 
״ג׳ונתן!״ אני קורא בהפתעה, מחזירים אותו? אחרי שהוא השתחרר רישמית? איך זה קרה? 
״אני ביקשתי את זה״ הוא אומר כעבור רגע ועונה לחששותיי הפנימיות. 
״למה לעזאזל שתעשה את זה ג׳ון? השתחרר רישמית! בשביל מה אתה חוזר לסבל הזה?״ אני שוכח לרגע את כל הריבים מאוחר, זאת השיחה האמיתית היחידה שהתפתחה בנינו מאז המריבה. 
״בגלל ששולחים אותך לשם…״ הוא עונה וקם מהמיטה, אי אפשר לפספס את היותו חייל גם אחרי שהשתחרר, העמידה, הפנים, צורת הדיבור. 
״לעזאזל ג׳ונתן, למה עשית את זה? אתה לא יכול להמשיך להגן עלי לנצח!״ אני חופן את פניי בין שתי ידיי מנסה לעקל את הבשורה. 
״אלכס! תפסיק! אני חוזר ביחד איתך, זה סופי״ הוא אומר ומביט עלי במבט של כאב. 
בהחלטה של רגע, אני קם מהמיטה ומחבק אותו. 
יכולתי להרגיש את ההלם, אך לאט לאט הוא השתחרר וחיבק אותי בחזרה. 
״אם להגן עלייך אומר להחזיר את המדים לגופי ואת הנשק לידיי, אני אעשה זאת, בלי לחשוב פעמיים אח קטן״ הוא לוחש בשקט באוזניי. 
״אתה עושה טעות איומה״ אני אומר לו ומתנתק לאט מהחיבוק הארוך. 
״אבל אני שמח שאתה זה שתשמור עלי מעל הגגות הגבוהים״ אני מחייך אליו. 
הוא מסתכל עלי מופתע, הוא חושב שאנחנו לא יודעים מה היה התפקיד שלו בצבא. 
״מאיפה אתה יודע?״ הוא שואל בחיוך מבולבל. 
״לימדו אותנו בוושינגטון, על אודות הצלף שרשם הכי הרבה הריגות מזה שש השנים האחרונות״ אמרתי גאה. 
״לעזאזל חשבתי שהתפקיד שלי סודי״ הוא צחק וחיבק אותי שוב. 
״אני יהיה שמה, שומר עלייך, אל תדאג״ הוא אומר לי בשקט והתנתק ממני. 

_____________

-לוקאס (לוק) טיירי- 

השעה הכי חשוכה ואפלה בלילה, היא השעה שהכי קרובה לעלות השחר. 
השמים כהים וזרועי אלפי ומליוני כוכבים קטנים ונוצצים. 
ירח גדול ולבן מאיר את החשכה השוררת מסביבי. 
אני צועד בשקט, אף קול או רעש לא נשמע ברקע הדומם, רק רעש נעליי הפוגעות במדרכה הישנה והאפורה. 
אני עושה את דרכי אל ביתה, חושב מה כבר אני אוכל להגיד לה אחרי הטעות שעשיתי. 
הקשבתי לעצת רוז, להקשיב לליבי ולראות מה יותר חשוב לי. 
לאבד את שניהם, או רק אותה… 
אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד אותה, לא אחרי שהיא היחידה שהצליחה לשנות אותי. 
תומי, עם כמה שאני אוהב אותו, אני לא יכול לרשות לעצמי לאבד אותה.
הדרך נגמרת במהירות עד שאני מוצא את עצמי מחוץ לשביל הגישה שלה, מסתכל על הבית הגדול שלה. 
עיניי נמשכות לחלון חדרה. 
הוילונות מוסתים, ואף אור או קול לא בוקע מהבית הדומם. 
רגעים אורכים אני עומד ככה, בלי לזוז, מביט על הבית הגדול והשקט, היא לא פה. 
היא תמיד משאירה את החלון פתוח אם היא נמצאת. 
היא לא פה… 
אני מוציא את מכשיר הנייד שלי מהכיס, מחייג את המספר המוכר להחריד שלה ומצמיד אותו לאוזני. 
צלצולים רועמים מצלצלים באוזניי בקצב אחיד, עד שהשיחה מסתיימת ואני מגיע לתא הקולי.
-הגעתם לליסה, אתם יודעים מה לעשות…- מקולה המוקלט שומעים את חיוכה העדין. 
״לעזאזל!״ אני מקלל בשקט ובועט בעצבנות באבן קטנה שנחה ליד רגלי. 
איפה היא יכולה להיות? 
אני מחייג הפעם את המספר של רוז, היא בטוח ערה. 
כעבור צפצופים אחדים אני שומע את קולה מהבעד השני של הקו. 
-״השעה קרובה לארבע לפנות בוקר, כדאי שזה יהיה חשוב״ היא עונה בקול עייף. 
-״הייתה לי תחושה שאת ערה, מיילי משאירה אותך עירנית בלילות״ צחקתי , עונה על דבריה. 
שמעתי אותה מצחקקת מהצד השני. 
-״מה קרה לוק הכל בסדר?״ היא שואלת אותי בסקרנות. 
-״זאת ליסה, היא לא בבית…״ אני אומר לה. 
-״מממ״ היא מלמלת בהבנה, היא יודעת מה קורה איתי, היא היחידה שדיברתי איתה על זה, תמיד היא יודעת מה לעשות. 
-״לוקאס, לך הביתה, לישון״ היא אומרת כעבור רגע קל של שקט. 
-״בבקשה רוז, תבדקי איפה היא נמצאת״ אני עונה לה בשקט, אפשר לשמוע את הכאב החזק שבקולי. 
-״תן לי רגע״ היא לבסוף עונה והשיחה מתנתקת. 
אני מנתק את עיניי מביתה הגדול והשקט, חוצה את הרחוב ומתיישב על שפת המדרכה.
הכביש ריק, אף מכונית לא חולפת ומפרה את שלוות הלילה הדוממת. 
רק יללת חתול עדינה ומעומעמת נשמעת ממרחק. 
הדקות חולפות להן, אני שוקע במחשבות, עד שמכשיר הנייד שלי שוב מצלצל בין ידיי. 
אני עונה במהירות לשיחה, שמה של רוז מופיע על המסך המואר אור בהיר. 
-״איפה היא?״ אני שואל ישירות, בלי לחכות שהיא תתחיל לדבר. 
-״היא נשארה לישון אצל אושן, גם אתה צריך לעשות את זה, לחזור הביתה ולישון״ היא עונה לשאלתי מהבעד השני. 
אני נאנח בתסכול בשקט, ביני לבין עצמי, אפילו רוז מהבעד השני של הקו לא יכולה לשמוע את קול האנחה המעומעם והכמעט דומם שלי. 
-״אוקיי״ אני עונה לאחר רגע וקם מהמדרכה האפורה והקשה. 
-״לילה טוב״ היא לוחשת מהצד השני וצפצופים אחדים מסמלים שהשיחה התנתקה. 
אני דוחף את מכשיר הנייד בחזרה לכיס מכנס הג'ינס הבהיר הלבוש לרגליי, מעיף מבט אחרון על ביתה הגדול והדומם של ליסה ופונה לדרכי. 
חוזר בחזרה הביתה, אולי אצליח לישון…