באולסטאר אפורות (+18) פרק 5

Eisenbahustraße 88
זאת הכתובת שקיבלה עדי, בצד האחורי של תמונה של סמ"ר מיכאל שביט נשען על הקיר במחנה סנור, אוחז בנשק, מחייך ומסתכל לאופק, תמונה מדצמבר 73', קצת אחרי המלחמה, התמונה הכי עדכנית שהיתה למרים אמא של עדי לתת לה.
מעניין מה מביא אישה בשנות ה60 לחייה, שגילו לה גידול סרטני בריאה שממנו היא עלולה שלא להתאושש, לשלוח את ביתה לפאקינג גרמניה לחפש את הגבר שנטש אותה כשעדי היתה בת פחות משנה.
"היא חשבה שהוא נוסע מטעם העבודה לפה, ומאז היא לא שמעה ממנו. הם היו אמורים להתחתן. כמה שנים אחרי זה היא גילתה במקרה דרך חברה שהוא נשוי. היא בחיים לא דיברה איתי על זה, כאילו עד שהרופאים גילו לה את ה.." סיפרה לי עדי בדרך אליו.
הכתובת הזאת הביאה אותנו ממש לגדות נהר הספרי, שם עצרנו לרגע להסתכל על הנוף.
זוגות בסירות קטנות עיטרו את מיי הנהר. הלוואי שהיינו פה מסיבות אחרות חשבתי לעצמי.
"איתי.. אתה חושב שיש טעם בכלל לחפש אותו? אמא שלי גוססת בארץ ואני מטיילת לי פה כאילו.." דמעות מילאו את עינייה. ואני שתקתי וחיבקתי אותה. נתתי לה כתף לבכות עליה. לא ידעתי מה לענות לה, אני הייתי מת שאבא שלי יעלם לו לאנשהו, יפיל את הצרות שלו על מישהו אחר.. ידעתי את הכתובת המדוייקת שלו, שאול המלך 3, חולון. אבל כבר שנים שלא הטרחתי את עצמי אליו. בהגיענו לכתובת עדי לא היתה מסוגלת לעלות בעצמה. "בבקשה, לך אתה, אני לא אדע להתמודד." לקחתי ממנה את התמונה ונכנסתי לבניין. ליד המדרגות ניצבו תיבות הדואר ועל זו של דירה 8 התנוססו המילים "Michael Shavit, Berliner Marketing". כשעליתי במדרגות ניסיתי לחשוב מה אגיד לו, ומה אם אשתו תפתח את הדלת, או אחד הילדים שלהם?? ניסיתי להמציא סיפור כיסוי על תרומה לאגודה למלחמה בסרטן או משהו אבל אז נזכרתי שאנחנו בגרמניה.. את הדלת פתחה אישה מבוגרת, מבוגרת מדי מכדי להיות אשתו של מר שביט. "הלו, מיסטר שביט איז היר פליז?" ניסיתי להראות כמה שפחות מזיק.. האישה התחילה למלמל בגרמנית וחשבתי שהיא מזמינה אותי להיכנס וברגע שנכנסתי היא התחילה לצעוק בגרמנית וגבר בן 80 בערך הגיח מהדירה עם עיתון מגולגל וכל זה נראה כמו סצינה מאסקימו לימון וניסיתי להראות להם את התמונה כדי שאולי יבינו אותי אבל הם רק יותר התעצבנו והזקן התחיל לרדוף אחרי ואני כמו איזה ילד שנתפס לוחץ על כל הקומות במעלית ברחתי משם וביציאה מהבניין תפסתי את עדי והזקנה יצאה מהחלון וקיללה אותנו בגרמנית ועדי מסכנה לא הבינה מה קורה ולמען האמת גם אני לא פשוט רצנו וברחנו משני וותיקי הגסטאפו האלה.
"אני לא חושב שאבא שלך שם.." מילמלתי אחרי שהסדרתי את הנשימה שלי, ועדי התחילה לצחוק את הצחוק המקסים הזה שלה מה שגרם לי להבין כמה מגוחך אני נראה עכשיו, הלוחם המהולל מאגוז שגרמני בן 80 בעט אותו מכל המדרגות.
חזרנו להוסטל. " מחר אני אתחיל לחפש טיסה הביתה.." עדי זרקה לאוויר ונכנסה להתקלח. הרגשנו שהקרב היה אבוד. רציתי לפחות לבלות איתה אץ הלילה אולי האחרון שלנו ביחד. לפני שטסתי אחד המלצרים שעבדו איתי בים שבמקרה גם היה קונה ממני סיפר לי שיש בברלין מועדון מהטובים בעולם, ברגהיים או ברגהיין לא זוכר, ושאסור לפספס אותו אם אני כבר שם. אז הצעתי לעדי שננסה אותו אם גם ככה חוזרים לארץ, והזכרתי לה מסיבת טבע שהיא לקחה אותי אליה בי"ב ליד יבנאל ואיך היא נהנתה שם המשוגעת הזאת והיא אמרה יאללה למה לא?
כשהגענו לתור גילינו שזה לא מועדון רגיל כל כך.. בכניסה למועדון עומד צלם אופנה מפוצץ פירסינג שנותן לכל בליין אחת משלוש החלטות – להיכנס, לחזור לסוף התור ולנסות שוב או לעוף מפה. פחות מחצי שהבליינים בתור יזכו להיכנס פנימה בסופו של דבר. ואני חשבתי שהסלקצייה בתל אביב נוקשה..
בתוך המועדון מותר הכל, לעשן, לזיין, להסניף, רק לא לצלם. והחוק הזה נאכף שם בחומרה ואלימות רבה.
כשהגיע סוףסוף תורנו מול הסלקטור עדי לחשה לי שהוא בטוח מעיף אותנו מפה ואני הרגשתי שהוא יחזיר אותנו לסוף התור אבל הפלא ופלא הוא נתן לנו אור ירוק להיכנס.. כנראה שהוא נדלק קצת על עדי שנראתה כל כך טוב שם.. עם משקפי ראיה כאלה שגרמו לה להראות כמו המורה שתמיד חלמת עליה.
המועדון היה מחולק לרחבה מרכזית שבצדדיה שני ברים גדולים ובמרכזה עמדת דיג׳יי מוגבהת, הרחבה הייתה מוקפת חדרים קטנים עם ספות, מראות, משחקי וידאו, כדורגל שולחן ושלל אטרקציות מוזרות. בקומה השנייה היתה רחבה נוספת, קטנה יותר עם בר וגם היא היתה מלאה בחדרים קטנים ופרטיים יותר. אני ועדי התמקמנו על הבר והתחלנו לשתות. למרות המוזיקה החזקה איכשהו הצלחנו לדבר די בקלות. "אני מצטער שלא הצלחנו למצוא את אבא שלך.." אמרתי לה. "עזוב.. באנו להינות, בוא לא נחשוב על זה.. אני הולכת לשירותים דיר בלאק לא מחכה לי פה כוס בירה ממך שאני חוזרת" היא חייכה ונתנה לי נשיקה קטנה כזאת בפה. וואו. יכול להיות שהיא מתכננת פה משהו? מיהרתי להזמין לה ולי שתי כוסות בירה וצייסרים של טקילה שזכרתי שהיא אהבה. פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי. "סנדר יא אחחח! מה אתה עושה פה??" גם לפה הכפירניק הפלרטטן הגיע.. "אהה מה הולך אחי.. סתם אני ועדי באנו לראות איך פה" קיוויתי שזה יספק אותו והוא יעזוב אותי לפני שעדי תחזור. "אההה סנדר באת לתת עבודה קצת אהה יא בתול??" (בהתחלה רציתי לתת לו איזה אגרוף לפנים אבל נרגעתי והבנתי שככה נהוג לדבר אצלם) "אחי יש לי משהו שיעיף אותך, אחרי זה אתה מביא את הנסיכה הזאת שלך קל". הוא שלף מכיס החולצה שלו בול דואר עם תמונה של איזה מדען מכובד כזה. "שים את זה על הלשון ועד סוף הערב אתה בעננים"
"שמע אחי.. לא יודע אם זה מתאים עכשיו" אףנפעם לא הייתי בנאדם של כל הכימיקלים האלה גם ככה.
"יאללה אחי אל תהיה סאחי.. ראיתי איך אתה מסתכל על העדי הזאת שלך.. תאמין לי זה יעזור לך" יאללה. כוסאומו. "טוב תביא ננסה" לקחתי ושמתי בפה. "יאללההה יא אלוף, הנה היא באה תן בראש אהה" עדי התיישבה בחזרה והופתעה מהחבר שהצטרף אלינו "היי!" היא סיננה אליו והוא הביא לה נשיקה כזאת בלחי שאם כעסתי עליו עד עכשיו אז פתאום רציתי להרוג אותו ולמזלו הוא השאיר אותנו לבד. בהתחלה לא הרגשתי כלום ואני ועדי שתינו וצחקנו והתנשקנו פתאום ואז הפסקנו והסתכלנו אחד על השני בפליאה כזאת של מה פתאום? ואחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח חזרנו להתנשק וזה הרגיש כל כך נכון עד שהרגשתי קצת מסוחרר "אני הולך שנייה לשירותים" אמרתי לה "תחזור מהר" היא לחשה לי. הגעתי לשירותים ושטפתי פנים. ואז אני מסתכל במראה ופתאום אני בשירותים של אליאנס ועדי ודנה חברה שלה עומדות לידי ועדי בוכה ובדיקת ההריון אצלה ביד, ואני מת לחבק אבל אני לא באמת שם, אני שם ולא שם כמו מן רוח רפאים יוצא משם החוצה ואני עם מדים ונשק ונדב יושב ומעשן סיגריה ואוכל כריות עם חלב בש"ג והרמקול הקטן שלו לידנו ואני רואה את המוזיקה יוצאת ממנו והמסוק שלו נוחת לידנו ואני רואה איך אנחנו רצים עם האלונקה שלו פנימה והוא מסתכל באדישות ואוכל את הכריות שלו, שומע זרעי קיץ של מאיר אריאל ואני על המסוק ואבא שלי מטיס אותו וכל הטיסה אומר שזה הכל אשמת האמא שלי הזונה הזאת ועדי צועקת לו שיסתכל על הדרך ומה היא עושה פה עדי אסור לנשים בהריון לטוס ואנחנו בחדר מיון וכל הדתיים מהצוות מוציאים תהילים ונדב יושב לו עם המפוחית שלו לא מבין על מה כל המהומה והרופא דר מיכאל שביט יוצא עם עדי והבן שלי, ואנחנו בגן נדב ברחובות שההורים שלו תרמו לזכרו בברית מילה של נדב הבן שלנו, והמוהל הרבי מיכאל שביט אומר לחזור אחריו אם אשכחך ירושלים ואני ועדי מתחתנים ואבא שלי מחבק את אבא שלה ונדב מחזיק את נדב ג'וניור על הכתפיים וכל האירוע במשרדים של Berliner Marketing פאקקק עדי אני יודע איך למצוא את אבא שלך עדייי והיא צועקת עלי למה לא שברת את הכוס נדב מת בגללך למה לא שמרת עליו שני נדב הרגת למהההה איתי למה עדי אבל אבא שלך אני יודע איפה הוא ! ועדי גוררת אותי למונית בחזרה להוסטל ומטוסים של בעלות הברית מפציצים מכל עבר וסמ"ר מיכאל שביט הנאצי נלחם בסמל נדב אגמון האמריקאי ומפקד היחידה מספיד אותו ומספר כמה שנדב שלנו היה גיבור והוא בכלל לא הכיר אותו אבל שלח אותו למוות בלי לחשוב פעמיים והקעקוע מהצלעות שלי מתפשט לכל עבר ומקיף אותי מכל כיוון וכולם צועקים נדב!!!! נדב!!!! ואמא שלו תופסת אותי למה נדב?? למה לא שמרת עליו???? ואני מסביר לה שגם אני נפצעתי ושהם ידעו שאנחנו באים ועלינו ישר על מטען ושלא היה לי מה לעשות ואבא שלי צועק עלי שהרגתי שני נדבים ושום דבר טוב לא יצא ממני ולמה לא הייתי טייס כמוהו זה כל מה שהוא רצה בן טייס כמו אבא ועדי מחבקת אותי בהוסטל ואומרת לי לא נורא איתי ניסית כמה שיכולת והיא והכפירניק דוהרים על סוס לבן בחזרה לישראל
"בוקר טוב" עדי מנשקת אותי על הלחי
"פאקק עדי.. כמה זמן ישנתי?"
"אממ יומיים ככה.. הספקתי לארוז לך את הדברים"
"עדי.. אני יודע איך למצוא את אבא שלך"