מה שקסם יכול לעשות בעולם האגדות- פרק 8- המפלצת הגדולה של ה"מבצר"

אנג'י, איימי ורפאל סרקו את המזנון המבולגן שהיה נראה כאילו משהו השתגע בו. השולחנות היו הפוכים, הכסאות גם כן. כל האוכל נשפך על הרצפה.
"לא!" רפאל קרא בבכי. "עוף טעים, נגדעת מחיי מוקדם מדי." הוא כרע אל חתיכת הבשר שכבר איבדה את יוקרה כששכבה לה על הרצפה וחיכתה שיאספו אותה עם הזבל. "היית כל כך צעיר." הוא ייבב, ואז הסתכל עליו ונגס בו בעדינות. "המ, עדיין טוב." אמר, והבנות מיד נגעלו ממנו.
"הא, אוי לא! אוי לא!" אנג'י בעצמה שמה לב לדבר מה על הרצפה. "משהו הרג אותם והשאיר את השאריות לאוכלי הנבלות!" היא קראה בבהלה.
איימי באה לבחון את מה שראתה. "אנג'י, זה האוכל של רג'י." היא אמרה לה.
"מה?" אנג'י בחנה את החלקים היטב. "הו… כן, עכשיו אני רואה." היא נרגעה.
איימי גלגלה את עיניה ונאנחה. היא בחנה את הסביבה, ואז שמה לב לדבר מה נוצץ על הדלפק. זו הייתה שרשרת זהב איכותית, והאי אספה אותה בידה. "תראו!" היא הציגה לפניהם את ממצאה. "זה של רג'י. הוא לעולם לא יעזוב את זה סתם ככה."
"איך את יודעת?" רפאל שאל וכיווץ עיניים בתהייה.
"מה זה משנה," אנג'י שינתה את הנושא מהר, והיה ברור שזה היה בכוונה. "מה שחשוב זה שחברים שלכם נעלמו, ושהמזנון נראה כמו אחרי קרב פלשתים!" היא הציגה בידיה את כל הבלגן. "אני כל כך מפוטרת." היא נאנחה.
"באמת? זה מה שחשוב לך עכשיו?" רפאל שאל בביקורת.
"אוי, כאילו שלך אכפת!" היא החזירה לו.
"ברור!" הוא נעמד על רגליו ופרש ידיים לצדדים כמחזק את טענתו. "קארל נעלם, והוא חייב לי כסף."
"שניכם השתגעתם לגמרי!" איימי קראה כקול ההיגיון היחיד. "אנחנו חייבים למצוא אותם, ולגלות מה קרה לפני שיגיע הבוקר, כי אז הפיה הכחולה באמת תתעצבן, ואז היא תסלק אותנו, ואז ניאלץ לישון בחוץ, מסכנים ומסריחים, כמו חבורה של… שדונים."
"היי!" רפאל נעלב, ואז בדק עם אפו האם הוא מריח רע כל כך. הוא הרים את כתפיו כמוותר לעצמו.
"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל איימי צודקת." אנג'י אמרה בתמיכה. "שלא לדבר על זה ששלושה אנשים מתים תחת אחריותי זה ממש לא מתאים למצפון שלי. אנחנו צריכים למצוא אותם לפני שמשהו נורא יקרה להם."
"הממ… נורא…" רפאל מלמל לעצמו. "היי! אני יודע מה קרה!" הוא קרא באאוריקה.
"מה?" השתיים שאלו.
"יש אגדה במקום הזה על רוח של חיה קטלנית ששוכנת במבנה. היא בטח לקחה אותם." הוא הסביר.
"באמת?" אנג'י התקשתה להאמין.
"לפני הרבה מאוד שנים היא נרצחה בדיוק במקום הזה על ידי ציידים. האגדה אומרת שבלילות היא מגיעה לחפש קורבנות לטרוף, אבל אף פעם לא מצאה, ולכן היא מאוד מאוד רעבה." הוא סיפר. "היא בטח ראתה אותם במזנון והיא חושבת שהם חטיף לילי!"
"רפאל, זה מגוחך." איימי אמרה. "לקסמים אני מאמינה, אבל רוחות שטורפות אנשים?"
"כן." אנג'י חשבה כמוה. "כולם יודעים שרוחות ניזונות מסיוטים." היא גיחכה. "שלא לדבר על זה שהמבנה הזה לא היה קיים עד לפני שנה."
"כן." איימי הסכימה איתה.
רפאל נאנח. "מה אתן מתקטננות?" הוא שאל. "מה זה משנה אם האגדה הזאת נכונה או שהמצאתי אותה רק עכשיו? משהו לקח אותם וצריך למצוא אותם. נכון?"
"כן. קדימה." אנג'י אמרה, ומיד אחריה נשמעה יללה חזקה ומאיימת ברחבי מסדרונות ה'מבצר'. כולם חיבקו זה את זה מפחד.
"זה אמיתי!" איימי אמרה בבהלה.
"כולנו הולכים למות!" אנג'י ייבבה בתסכול.
"לא! קדימה, צריך למצוא אותם קודם." איימי תפסה בידה. "אחר כך נברר איך מתמודדים עם הרוח הזאת." היא לקחה אותה אל מחוץ למזנון, אל המסדרון.
רפאל נשאר עומד במקומו, והוא הרים את ידיו אל מול פניו והביט בהם בחיוך. "אני כל יכול!" הוא קרא בהתרגשות.
"בוא כבר." איימי תפסה בו ולקחה אותו איתן תוך כדי שהוא קורא בבהלה.

שלושתם הלכו במסדרונות החשוכים והמפחידים. אנג'י החזירה בעששית שהשתמשה בה לפני כן כדי להאיר ולהוביל את הדרך.
"אני לא רוצה להיות זה שהורס את כל הכיף, אבל למה אנחנו הולכים במקום שממנו הגיעו הקולות?" רפאל שאל.
"כי שם בטח נמצאים השאר." אנג'י הסבירה.
"למה, רפאל הקטן מפחד?" איימי גיחכה.
"אני? לא, אני לא מפחד!" הוא הכריז ומיהר לתפוס בזרועה של אנג'י. "תשמרי עליי."
אנג'י נאנחה, ואז נעצרה למראה דבר כלשהו על הרצפה. היא הרימה אותו, וזו הייתה נעל קטנה.
"עכשיו, אני לא ממש מבינה גדולה במה אתם נבלים, לובשים, אבל זו בוודאות של איב." היא בחנה אותה ופחדה לחשוב מה זה עלול לומר.
"הו לא, הוא הולך מהקטן לגדול, ואני אחרי קארל, והוא ממש קטן!" רפאל נכנס לפאניקה.
"אוי, שקט, אני בטוחה שלא קרה לה עדיין כלום." אנג'י אמרה והשתיקה אותו.
הקרקע מתחתיהם התחילה לעלות אל התקרה במהירות ובצורה משונה, ובתוך שנייה הם מצאו את עצמם לכושים בתוך רשת ענקית כשהם צורחים בבהלה.
"היא הולכת לאכול אותנו! זה הסוף!" רפאל קרא בחצי בכי.
"תשתלט על עצמך!" אנג'י סטרה לו והוא שתק. "אני, אני ממש מצטערת!" היא מיהרה לומר, אך שמה לב שהוא שותק. "אתה בסדר?"
"זו הייתה מכה כל כך רומנטית." הוא התמוגג בעיניים גדולות.
"אוי, תשתוק." אנג'י נאנחה.
"אוף, מה, זה רק אתם?" קול זעיר ועצבני פנה אליהם מלמטה. כולם השפילו את ראשם אל בעליו והופתעו מאוד.
"איב!" איימי קראה בחיוך בלתי נשלט.
"כבר קיוויתי שתפסתי משהו חשוב יותר." היא אמרה בדכדוך.
"אה, תודה." אנג'י אמרה בציניות והושלכה יחד עם רפאל ואיימי חזרה אל הרצפה, כשהמלכודת השתחררה, והם קראו בכאב. "מה את עושה?" אנג'י נעמדה ושאלה אותה. "ויותר חשוב, מאיפה השגת מלכודת כזאת, גברתי הצעירה?"
"אני פיה." איב השיבה לה. "ואני מנסה לתפוס את היצור שנכנס למזנון אחרי שהלכתם. מה שהיה די חשוב, אני חייבת לומר."
"חשבנו שהוא אכל אתכם!" אנג'י אמרה.
"לא אותי." איב חייכה בגאווה. "אבל עם רג'י או קארל לא הייתי מופתעת לגלות על כך." הוסיפה.
"את זוכרת מה קרה להם?" אנג'י שאלה.
"לא. רק שהיו שם הרבה צרחות." איב השיבה לה. "שבאופן עצוב, לא היו שלי."
"ה- ה-" רפאל החל לגמגם הברות שאף אחת מהן לא הבינה.
"ה- ה- מה קרה?" אנג'י שאלה אותו, אך הוא המשיך לגמגם באותו אופן. איימי הפנתה את מבטה אל הנקודה אליו הסתכל והחלה לגמגם כמוהו. "מה יש לכם?" היא המשיכה לשאול אותם, ואז הסתובב לראות מה גרם להם להשתתק כך. עיניה נפערו בפחד ברגע שראתה את צללית החיה האדירה על קיר פינת המסדרון. "ה- ה-" היא גמגמה גם היא.
"המפלצת!" כולם קראו בבת אחת ברגע שהיא החלה לרוץ לקראתם. הם עצמו את עיניהם וכיסו את גופן עם ידיהם בהתגוננות, וחיכו למכה הסופית.
במקום שאגה אימתנית, שמעו נביחה צווחנית שהדהדה ברחבי המסדרון וגרמה להם להרים את ראשם לעברה. מולם עמד, מכשכש בזנבו הזעיר, גור כלבים לבן ומוכתם.
"היי, חבר'ה." דמות האדם שהגיע מיד אחריו התגלה כקארל, שחייך אליהם בשמחה. "תראו את מי מצאתי!"
"זה… לאקי?" אנג'י שאלה, וקארל הנהן בשמחה.
"אנחנו פחדנו מהכלב שלך?" איימי לא האמינה על הבושה הגדולה.
"אני לא פחדתי. לא באמת." רפאל חייך בגאווה.
"בו!" איב הבהילה אותו מאחור וגרמה לו לקפוץ אל חיקה של אנג'י. השתיים צחקו בהנאה ונתנו כיף זו לזו.
"אני- אני לא פחדתי, רק נבהלתי." הוא אמר, עדיין מוחזק בידיה של אנג'י.
"בטוחה." אנג'י רפתה מאחיזתה בו והוא נפל אל הרצפה בצעקה.
קארל התקרב אליהם ולאקי רץ אחריו בדילוגים קטנים וחמודים.
"רגע, אז אם הקולות היו מהכלב שלך, ואתה ואיב כאן… אז איפה רג'י?" איימי שאלה.
"אני משער ששוכב מאחורי הדלפק." קארל הסביר. "האיש חייב יותר שעות שינה."
"והצרחות?" אנג'י שאלה.
"של אושר." הוא השיב בהתמוגגות כשנזכר ברגע.
"אם אלה בצרחות שלך כשאתה מאושר אני לא רוצה לדעת מה קורה כשאתה מפחד." רפאל נעמד על רגליו והתחיל לגחך, אך כראה שאיש לא מצטרף אליו והוא היחיד, הפסיק כמכונה נכבית.
"טוב, טוב, היה יופי של לילה." אנג'י סכימה את העניין. "הרבה מתח, בלה בלה בלה, קדימה, אוכל ולישון."
"מה?- "למה?"- "כל כך מוקדם?" הם התחילו להציף אותה בתלונות.
"מי שלא ילך לישון יעזור לי לסדר את המזנון." היא הוסיפה.
"ביי."- "לילה טוב."- "שיהיה בהצלחה!" כולם התפזרו והשאירו את אנג'י לבד. היא העבירה מבט אל המטאטא שנשען על הקיר הקרוב אליה.
"עכשיו זה רק אתה ואני, חבר. רק אתה ואני." היא אמרה ותפסה בו.