Love me, Love me not- פרק 13 (18+)
הרגשתי זיעה קרה שמשתוללת בגופי, מדיסון בטוח תעלה על זה שיש בנינו משהו, היא מריחה דברים כאלה מקילומטרים, אמן שהיא תאמין לשקר הלבן שלי.
מה נהיה איתי?, אני כל-כך שונאת את זה שאני משקרת לה, אבל הבחור הזה פשוט משגע לי את הלב והראש, הוא גורם לי לעשות דברים שמעולם לא הייתי עושה לקרובים אליי ביותר.
"למה נבהלת?" שאלתי אותה בחשש.
"אם את תהיי עם ריאן, אני יהרוג אותו…. ואותך", מדיסון הקצינה, היא לא באמת תהרוג אותי? או אותו, לא?.
צחקתי בקול כאילו מדובר בבדיחה טובה.
"אני לא צוחקת מל", אמרה ברצינות, "טוב אני חייבת לחזור לעבודה", המשיכה כאילו מדובר בעניין כבד משי לעכשיו, והתקדמה בחזרה לעמדתה.
הלב שלי פרפר לכל כיוון, ויכולתי לראות מרחוק את האנה מתקרבת לעברי במהירות.
"מה קרה?", שאלה האנה בלחץ לאחר שהתפזרה המהומה.
"כלום, אני עולה לנוח, כואב לי הראש", תירצתי.
התחלתי ללכת במהירות האור אל כיוון הדברים שלי מבלי להפנות את מבטי ימינה או שמאלה, בבת אחת הרמתי את כל החפצים שלי ממיטת השיזוף ודחפתי אותם אל תוך תיק הים.
לבשתי בזריזות את שמלת החוף שלי והתקדמתי במהירות אל כיוון המעליות.
"עצרי, עצרי", שמעתי את קולו המתנשף של ריאן, הוא זינק במהירות ותפס את דלת המעלית שנייה אחת לפני שנסגרה.
"קרה משהו?", שאל בלחץ, והתקרב אליי כל-כך שהרגשתי את גופו החם.
הוא הניח את ידיו על כתפיי החשופות והחמות מהשמש החזקה.
"כן…", התנשפתי וניסתי להתחמק ממבטו, הוא היחיד שיבין אותי בכל הסיפור המטורף הזה.
"רציתי להגיד לך שנלך לאן שקבענו הבוקר, אבל אין לי את מספר הטלפון שלך…, וראיתי שאת עם החברים ש..", התחיל לומר בלי לסיים את המשפט.
"בואי נלך עכשיו?",קטע את מחשבתו מיד כשהבין שאני נסערת מדי לשיחות חולין ותירוצים.
"כן…" עניתי קצרות.
"אז אחורה פנה", אמר בחיוך ולחץ על הכפתור שייקח אותנו היישר לחניון.
ירדנו אל חניון בית המלון, איפה שהשארנו את מכונת ההרג אתמול- האופנוע.
"אנחנו נוסעים באופ…?", שאלתי בלחץ ומיד ריאן לקח את הקסדה והניח על ראשי.
"אז אני מניחה שכן", המשכתי.
"את מפחדת?", שאל.
"מה פתאום!", שיקרתי.
מאז שהכרתי את ריאן ארצ'ר הפכתי לשקרנית פתולוגית כנראה, או פחדנית?.
"מה שתגידי, בואי", קרא לי כמו לילדה קטנה והניח בחזרה את הקסדה מאתמול על ראשי.
הנסיעה הייתה על כביש ישר לצד הים הקריבי המדהים, צבע התכלת השתולל והשתלב כמעט בגוון מושלם עם השמיים הבהירים, אחזתי בחוזקה בשתי ידיי הארוכות והקטנות את גופו הרחב של ריאן והרגשתי שיערי מתנופף עם הרוח מתחת לקסדה הכבדה שעל ראשי, כל-כך חיכיתי והסתקרנתי לראות את המקום שהוא לוקח אותי, מעניין אם הוא באמת מיוחד כמו שאמר.
הנסיעה הייתה כמעט כחצי שעה, עד שהגענו לקצה הלונג ביץ', לאזור שנראה די שומם.
"אתה חוטף אותי?", שאלתי בצחוק, כי כך זה היה נראה.
"כן!", סובב אלי את ראשו, וחייך את חיוכו הממזרי והכובש, במחשבה שנייה אין לי בעיה שתחטוף אותי.
אחרי כמה דקות של נסיעה, האופנוע נעצר לצד חניה נטושה.
"זה המקום הסודי שלי, בואי", הורדתי את הקסדה מעל ראשי ואחזתי בידו של ריאן, החוף היה מדהים, אבל ניסיתי להבין מה מיוחד בו כל כך.
הלכנו על החול החם והזהוב כמה דקות, עד שהגענו לקבוצת סלעים גדולה, שלפי מבטיו החוששים של ריאן עליי ועליהם בחזרה, כנראה נצטרך לעבור אותם.
"את תצליחי?", שאל בחשש והציץ לצד הסלעים שמאחורי הסלע הגדול.
"תהיה בטוח", חייכתי בביטחון ממש לא בטוח ועניתי לעצתו בעזרה לטיפוס הסלע הגדול.
אחרי חמש דקות של לחץ בגוף אם אפול, קונכיות שדקרו באצבעות רגליי וידיי, ידיי שהחליקו מידיו של ריאן מספר פעמים הגענו לחוף קטנטן, מעולם לא ראיתי מימי אחד כזה, החול היה כל כך לבן, וצדפים בכל מני צבעים היו כמעט בכל אזור, זה מן מפרץ קטנטן בצבע תכלת ששיגע את עיני ביופיו הלא אמיתי ועצי הדקל שמרוב כוח המשיכה כמעט ונגעו בחול הרך והחם רק הוסיפו למראה הטרופי של המקום.
"ואוו", פי נשמט מטה מיופי הפאר שנגלה אל עיני, שום בית מלון, לימוזינה, שמלה ונעליים של מעצב על יכולים להגיע לרמת השלמות של הטבע בעיצומו.
"איך הגעת למקום הזה?", שאלתי בסקרנות בעודי בוחנת כל פינה בעיניי.
"לפני כמה שנים, הגעתי למיאמי לקמפיין, ובטעות נאבדתי כאן, מאז אני תמיד חוזר לפה", הסביר.
"אני מבינה למה, תודה שהבאת אותי", נישקתי אל לחיו.
"בואי", קרא לי ללכת אחריו והניח את דבריי על החול.
הורדתי מעליי את השמלה הדקיקה ואת כפכפי החוף ורצתי אחריו היישר אל תוך הים.
ריאן קפץ מאחד הסלעים אל תוך המים העמוקים, אני העדפתי להיכנס מהחוף.
נפגשנו באמצע, איפה שהמים מכסים את גופינו ואנו עומדים על כפות רגלינו.
הוא תפס את פלג גופי העליון בידיו וחיבק אותי חזק, מיד רגלי טיפסו אל גופו וחבקו לו כמו קוף קטן שנתלה על עץ.
"בחיים לא יכולתי להאמין שקיים מקום מדהים כזה", הודיתי.
"גם אני… והוא שומם, כנראה אף אחד לא נאבד פה בטעות עדיין", הסביר בגאוותנות כאילו המקום שייך לו.
עכשיו הכל ברור למה הוא הביא אותי לפה, המקום שומם, זאת אומרת שאף אחד לא יזכה לראות אותנו יחד, בדיוק כמו שהוא רוצה.
ריאן התקרב אל פי והחל לנשק אותי בעדינות, ידיו הגיעו כמעט לכל אזור בגופי, ונגעו בעדינות בליווי המים החמימים, הוא מצץ את שפתיי ואני הצטרפתי אל הנשיקה המשכרת הזו, אחזתי בצווארו ושיערו, התמסרתי אל נשיקתו עד כלות.
במגעו הוא גרם לכל תחושה רעה או לחץ לפוג מגופי כאילו לא היו, וכל הדברים שעברו והיו, נראו פחות חשובים מרגע לרגע כשהייתי בין זרועותיו.
ריאן שלח את אצבעותיו אל כיוון חוטי חזיית בגד הים שלי ושיחק בהם, יכולתי להרגיש בתוכי לאן הוא חותר.
תוך שניות ספורות חזיית בגד הים השתחררה מאחורה ושדיי נעו הצידה כאילו שוחררו ממאסר.
מיד ידו הגדולה אחזה באחד מהם ומחצה אותו.
יכולתי להרגיש את הזין שלו מתקשה לאט-לאט מתחת לבגד הים שלו ונלחץ אל איברי שהיה קרוב אליו.
"ריאן, אם יגיעו אנשים?", שאלתי בלחץ ועיני בדקו את השטח.
"לא יהיה פה אף אחד, אני מבטיח לך, תסמכי עליי", לחש אל אוזני.
האם לסמוך עליו?, בכל פעם שסמכתי עליו נפלתי, נשברתי וכאב לי הלב.
"פשוט תיהני", אמר כשראה שמבטי לא מרפה מהסביבה.
חייכתי אליו חיוך לנגד נשיקותיו החמות והתחלתי להתנענע מעליו, כדי לגרות אותו עוד יותר.
ריאן הצמיד אותי אל אחד מהסלעים הקרובים, מה שהחזיר אותי לאתמול בלילה, אל קיר המקלחון שהיה פחות כואב ולא השאיר שום זכר לשרירי רגליי ולאיבר מיני.
ריאן הסיט את תחתוני הביקיני שלי הצידה ושיחק באיברי, הוא החל לעסות אותו ולדחוף את אצבעותיו אט-אט תוך כדי הנשיקות המשכרות שלו.
הרגשתי בגן עדן, תרתי משמע, גן עדן של ממש, שנמצא במקום כל כך קסום, עם גבר שהפנט ומהפנט אותי בכל פעם מחדש, בליבי לא יכולתי לבקש יותר מזה בשביל החופשה הזו ובכללי לכל החיים, בפעם הראשונה מזה 22 שנות קיומי הרגשתי שלמה, כל כך שלמה שרציתי שהזמן ייעצר מלכת ונישאר פה עד סוף ימי חיינו.
דחפתי את אחת מידיי אל תוך מכנס בגד הים שלו והוצאתי משם את הזין הענק שלו, עיסתי אותו בתוך המים החמימים ושיחקתי בקצהו באצבעותיי.
ריאן שיחרר את איבר מינו מידיי החמקמקות וקירב אותו מתחת למי הים הקריבי אל איברי, הוא החל לשחק בו כמו שעשיתי בלילה שעבר במקלחון.
חייכתי אליו חיוך קטן, חיוך מרוצה ומבויש בו זמנית.
בשנייה שהתחלתי להרגיש את הזין שלו ממלא את איברי, ריאן נשך את שפתי התחתונה ללא רחמים, הצמרמורת שעטה על גופי הייתה מדהימה, רק מלהסתכל על הסיטואציה הזו, בעיני החומות והגדולות יכולתי לגמור, רק מלהסתכל על האדם הזה שמשגע את הראש והלב שלי כל פעם מחדש, אני מגיעה לפורקן.
הוא נכנס ויצא ממני בעדינות, עדינות כל כך רכה, שהוציאה אותי מהכלים- ההיפך הגמור מהלילה שהיה, ידיו לא ויתרו על גופי ונגעו וחקרו עוד ועדו כאילו לא ידעו שובע, אני התמכרתי למגעו, לגופו וריחו, לא רציתי לחשוב על היום שאחרי.
נשימתי נעתקה בכל פעם שיצא ואז נכנס פנימה ומילא את כל החלל שבי.
"את נהנית?", לחש לאוזני.
"יותר מדי", עניתי בחולמניות, תפסתי בראשו וקירבתי אותו אליי עוד יותר.
עיניו לא ירדו מעיניי במהלך כל האקט שלנו, כאילו זיין אותי בעיניים בנוסף לאיבר מינו.
אחרי כמה דקות, יכולתי לראות שריאן עצם את עיניו חזק והיה נראה כאילו גופו מתאמץ, מהמרגש של איבר מינו בתוכי והבעתו יכולתי להרגיש ולדעת שהוא הגיע לפורקן, הפורקן הכי רומנטי שחוויתי בחיי.
המשכנו להתנשק, עד שאט-אט הצלחנו להתנתק אחד מהשנייה.
ריאן סגר את חזיית בגד הים שלי, והחזיר את איבר מינו אל תוך התחתונים שמתחת לבגד הים והתרחק ממני.
הוא צף אחורה עם מי הים והיה נראה מאושר, החיוך על פניו וקרני השמש שהאירו אותו גרמו לו להיראות כמו אל אמיתי.
שחיתי אל כיוונו והתחלתי להשפריץ עליו מים.
"רוצה מלחמה?", ריאן הציע בחיוך גדול אחרי שהרסתי לו את שלוות הנפש.
הוא הביס אותי במלחמת ההשפרצות עד שאוזניי כבר היו מפוצצות במים.
"די, תחוס עליי אני מתחננת!", התחננתי אליו עד שכבר הגעתי אל החול הלבן של החוף המקסים הזה.
פרשתי את שמיכת הבריכה על החול, ונשכבתי עליה, ריאן התיישב לצידי והנחתי עליו את ראשי ועצמתי את עיני, למרות שלא רציתי לפספס שום רגע מיוחד עם ריאן.
"את רוצה לספר לי מה היה?", שאל.
"כן…, אתה לא תאמין איזה בן זונה סטפן", התחלתי לומר.
"מה החרא הקטן עשה?", גיחך כאילו מדובר באיזה ג'וק קטן שמנסה להוכיח את עצמו.
"מדיסון הייתה באמצע ראיון ובאתי לברך אותה, ועל יד אחי וליד מדיסון, הוא אמר שאתמול במסיבה נגעת בי", הסברתי.
"חתיכת בן זונה", הוציא מפיו קללה, שאפילו גם היא נשמעה סקסית.
"לגמרי, ניסיתי לגרום להם להאמין לי, טובי ידע שלא הייתי עם סטפן, אבל שיקרתי להם שהצלת אותי ממנו והחזרת אותי חזרה למלון, מדיסון קנתה את זה, לפחות ככה נראה לי…".
"זה לא שקר שהצלתי אותך ממנו והחזרתי אותך למלון", גיחך.
"צודק, מה שהיה אחר כך, זה כבר לא עניינם", צחקקתי ופקחתי את עיני ובהיתי בעיניו הקטנות והמבריקות, הבחור הזה גם יפה תואר וגם יודע לגרום לי להרגיש טוב, אני לא צריכה בחיי יותר מזה.
"הכל בסדר, אל תילחצי מהבן זונה הזה, כנראה הוא צריך ללמוד לשתוק, אני יראה לו מה זה", ריאן החל לאיים בעצבנות.
"עזוב, אל תתעסק איתו, הוא סתם אפס שרוצה תשומת לב", התחלתי לפחד שנזכרתי במילות האיום של סטפן על ריאן.
"אני ממש לא מפחד מההומו הזה", ריאן המשיך לצחוק ולא הבין את משמעות דבריי.
השמש החלה לשקוע, ואני וריאן החלטנו שזהו זמן מצוין לחזור חזרה אחרי שבילינו במשך 4 שעות מתחת לעצי הדקל ועל החול הלבן.
אספנו את דברינו וטיפסנו חזרה אל בין הסלעים הגדולים, הפעם זה היה הרבה יותר פשוט בשבילי.
עלינו על האופנוע השחור, שכם הוא כבר הפחיד אותי פחות, חוץ מהעובדה שלי יש קסדה ולריאן אין.
אחרי שהתחננתי לריאן, עצרנו באמצע הדרך בגלידרייה קטנה וריקה מאדם.
"ממתי אנשים אוהבים טעם תות בגלידה?, חוץ מילדות בנות שש?", ריאן התבדח על הטעם בגלידה שאני הכי אוהבת.
"ושנתחיל לדבר על הסוכריות הצבעוניות?", המשיך.
"אדון ריאן ארצ'ר, תחזור לגלידת הסניקרס שלך ותעזוב את מל ג'ונסון, גלידת התות והסוכריות הצבעוניות בנחת", צחקקתי ודחפתי אותו אחורה.
"את מגיעה למסיבה היום בבית המלון?", שאל.
"לא יודעת, לא בא לי כל כך", אמרתי, לא אשקר שהייתה בתוכי טראומה לאחר המסיבה של הלילה שעבר.
"אתה חוזר לניו יורק מחר?", שאלתי בסקרנות.
"אני מגיע לניו יורק רק בשבוע הבא", אמר בהתנשפות קלה וליבי צנח מטה, איך אוכל לשרוד בלעדיו את הימים הקרובים אחרי 24 השעות המושלמות שחווינו יחד?
"טוב, אז כנראה שאגיע למסיבה הערב, אבל רק בשבילך", חייכתי ונשקתי לו נשיקה בטעם גלידת התות.
ריאן קירב אותי אל גופו, והלכנו מחובקים אל כיוון האופנוע בחזרה.
אחרי נסיעה קצרה הגענו אל בית המלון, ביציאתי מהמעלית נפרדו כוחותינו בלית ברירה.
נכנסתי לחדר הסוויטה שלי ושל האנה בחיוך גדול ובראשי ניסיתי לחשוב על תירוצים 'איפה הייתי'.
כשפתחתי את הדלת, חיכו לי על ספת חדר האורחים מדיסון, טובי והאנה.
"יש מסיבה ולא ידעתי?", צחקקתי כשראיתי את כולם יושבים במבט חרד.
"את בסדר בראש?, לאן נעלמת כל כך הרבה שעות?", טובי התקרב אלי בטון מאיים.
"מה אכפת לך, אני לא חייבת לך דין וחשבון אתה לא אבא שלי", התרגזתי שהוא מתנהג כמו הבייביסיטר שלי ונכנסתי מיד לחדרי וטרקתי את הדלת.
"מל?", נשמעו דפיקות עדינות על הדלת ואז קולה של מדיסון.
"אני יכולה להיכנס?", שאלה בטון אימהי ורך, כזה שלא תואם את מדיסון בכלל.
"כן…", עניתי קצרות.
"את רוצה לספר לי איפה היית, דאגנו לך ממש!", הסבירה, מיד נזכרתי כי קבעתי לבלות איתה את אחר הצהריים.
"טיילתי לבד…, הייתי בחוף…", אמרתי בלי להסית אליה את מבטי.
"בגלל הסיפור שהיה עם סטפן?", שאלה בניסיון להבין.
"כן, נלחצתי ממש", השפלתי את מבטי מטה.
"אל תתייחסי אליו, את יודעת שאני מאמינה לך, לא משנה מה הוא יגיד", חייכה אליי וחיבקה אותי.
בבקשה מדיסון, אל תחבקי אותי, אל תאמיני לי, כי אני שקרנית, אני החברה הכי גרועה ביקום כולו, ייסורי המצפון שלי גרמו למחנק עצום בגרוני.
"מדי…", התחלתי לומר, "ואם זה נכון?", המשכתי בחשש.
"נכון מה?", חייכה אלי בחזרה כשלא הבינה על מה אני מדברת.
"אם זה נכון שהייתי עם ריאן", אמרתי כל כך מהר שהמילים נבלעו בפי, יכולתי להרגיש מיד את האבן הכבדה שהייתה תקועה בגופי למשך חודש משתחררת לאט-לאט.
"מה זאת אומרת היית עם ריאן?", חזרה על משפטי בחוסר הבנה והתרחקה מהחיבוק החמים שהעניקה לי.
"הייתי איתו, כמה פעמים…", הודיתי, מרגע לרגע מבטה השתנה ונראה רע.
"מה?", היא הייתה בהלם והסתכלה עליי כאילו ראתה רוח רפאים.
"את עובדת עליי נכון?", שאלה שוב כשלא האמינה למשמע אוזניה.
"לא…", עניתי בביוש וניסיתי לפענח את תגובתה.
הרגשתי כל כך רע, כמעט כמו בבוקר, רק הרבה יותר גרוע, הזיעה חזרה להשתלט על גופי, חום התפשט בכל חלק וחלק, הלב שלי החל לפעום בחוזקה מרוב לחץ מתגובתה של מדיסון לנושא.
"מל, אני פשוט לא מאמינה עלייך", מבטה המבועת של מדיסון נתן לי להרגיש עוד יותר גרוע, וקולה שגבר מאות לאות העצים את ההרגשה הרעה שלי.
"מדיסון, אני מצטערת, כל כך מצטערת, אני לא שלטתי בזה", אמרתי מיד בניסיון לכפר על השקרים הלבנים והמסריחים שלי.
"זה לא מעניין אותי, את לא יכולה לשלוט בעצמך?", היא הרימה עלי את קולה והחלה להתרגז כל-כך, היא פתחה את דלת חדרי ויצאה החוצה בסערה אל חדר האורחים איפה שהאנה וטובי נמצאו.
"ניסיתי, לא הצלחתי!, אני אוהבת אותו", הלכתי אחריה וצעקתי בקול בניסיון להגבר על קולה ולהקל על הנושא, אולי זה יגרום לה לסלוח לי שתדע שמדובר באהבה ולא בסטוץ.
"אוהבת אותו?, את שומעת את עצמך מל?", מדיסון הייתה כל-כך נרגזת שפרצופה האדים עוד יותר משיזוף השמש.
"כן, מדיסון!, אני לא שולטת בזה!, את חושבת שזה מה שרציתי?", אני לא מצליחה להבין למה היא לא תומכת בי, זה לא שהיא אי פעם אהבה אותו באמת, למה היא לא מסוגלת לפרגן לי.
"אני פשוט מאוכזבת ממך!", אמרה ברגזנות וטרקה אחריה את דלת הסוויטה בחוזקה שהרעידה את כל תמונות הקיר.
"מה אתם מסתכלים?!", צעקתי כשראיתי את מבטיהם ההמומים של האנה וטובי למשמע אוזניהם.
הלכתי לחדר שלי בחזרה וטרקתי אחרי את הדלת.
לקחתי את הטלפון ורציתי לדבר עם ריאן, הוא היחידי שיבין אותי.
"שיט, אין לי בכלל את מספר הטלפון שלו", אמרתי לעצמי בעצבנות וזרקתי את הטלפון על המיטה.
אחרי חמש דקות של מחשבה, יצאתי מחדרי ומתוך הסוויטה, יכולתי להבחין שטובי כבר לא נמצא שם, אלא רק האנה.
"מל, לאן את הולכת?", שאלה בעדינות כנראה מחשש שאתפרץ גם עליה.
"לריאן", עניתי ויצאתי מהסוויטה מבלי להסתכל עליה.
כשהגעתי לקומה השביעית רצתי במהירות אל הסוויטה הזוגית של ריאן, מנסה להסדיר את נשימתי ולעכל את כל הסיפור שהיה כרגע, הוא בטוח יבין אותי.
דפקתי על הדלת מספר פעמים עד שנפתחה.
"מל", ריאן היה מופתע לראות אותי, פתח אחריו את הדלת ונתן לי להיכנס.
"רציתי להתקשר… אבל אין לי את הטלפון שלך", הסברתי והתיישבתי על מיטתו.
"קרה משהו?", שאל.
"היום קורים כל הזמן דברים", התחלתי לומר ודמעות זלגו מעיניי.
ריאן החל להילחץ שהבחין בדמעות שירדו ללא מעצורים.
"את יכולה להסביר לי, לדבר אליי?", ריאן ניסה לדלות ממני מידע בין הדמעות והיללות שלי.
"מדיסון יודעת, כל החברים שלי יודעים עלינו ריאן, אני לא יכולתי לשקר לה יותר, אתה מבין?", אמרתי בלחץ, ידעתי שהוא יתרגז שישמע שגילתי למדיסון עלינו, במיוחד אחרי שהבוקר הבטחתי לו שלא אעשה זאת.
"מה?, איך?", שאל ויכולתי לראות את הלחץ משתלט גם על גופו גם.
"אני אמרתי לה, אני כל כך מצטערת, פשוט לא יכולתי לשקר לה יותר, אתה חייב להבין אותי!", הרגשתי רע אם הבגידה באמון של מדיסון ובבגידה באמונו של ריאן.
ריאן התיישב לצידי במיטתו, ונראה כי הוא מנסה לעכל את משמע אוזניו.
"אז תגידי לה שסתם אמרת לה", אחרי כמה דקות של שקט, הוא הציע פיתרון שיוציא אותו 'נקי' מהסיפור.
"אני לא יכולה לשקר יותר לחברה הכי טובה שלי, ריאן!", התחלתי להתרגז, אני לא מצליחה להבין על מה כל המהומה, מלבד זה שמדיסון עצבנית עליי, למה ריאן לא יכול להבין את זה?, מה הסיפור שלו?.
"זה מה שאני יכולה להציע, אני מצטערת!", הרגשתי חרטה עצומה.
אני יודעת שמדיסון נמצאת במרכז העניינים באל-איי ואחראית לכל הג'וסי שיוצא במדורי הרכילות, יכולתי לראות את הפחד בעניו של ריאן על הקריירה שלו.
"אסור שידעו עלינו מל, אסור, זה יעשה לי רק בלגן!", ריאן הגביר את קולו בניסיון להסביר לי את משמעות הנושא בשבילו והניח את ידיו על ראשו בייאוש.
"אז מה אתה רוצה ממני ריאן?, למה התקרבת אלי מלכתחילה אם ידעת שזה יעשה לך בלגן?", שאלתי ברוגז והתקרבתי אל פרצופו מחכה לתשובה מספקת, דמעותיי החלו להתייבש ופרצופי הלך והפך לרציני יותר מתמיד.
"מל, את לא כמו כל הבנות שהכרתי עד היום, ניסיתי להתכחש לעובדה הזו מספר שבועות, אבל זה פשוט לא נעלם ממני לכל מקום שאני בורח", אמר וליבי נדם.
יש!, לפחות אני לא היחידה בסיפור הזה, שתלויה באוויר עם כל הרגשות המטופשים האלה, האם הוא יודה בזה שהוא אוהב אותי? או רוצה אותי מספיק כמו שאני רוצה אותו?.
"אבל במציאות של שנינו, זה פשוט לא אפשרי…", ברגע שמשפט זה יצא מפיו, כמו שליבי נדם, כך הוא נפל, נפל כל-כך עמוק אל תוך תהום ללא סוף, תהום שחור ומר.
"עכשיו תסביר לי למה?", שאלתי כשדמעותיי החלו לצוף בעיני בשנית.
"את גרה בניו יורק, אני באל איי, הקריירה שלי אינטנסיבית מאוד, אני לא יכול לקיים קשר זוגי נורמאלי, עם כמה שהייתי רוצה…ואני יודע שזה מה שאת רוצה, צריכה ומגיע לך", ריאן דיבר אלי בכנות, הרגשתי את האמת לאמיתה, ידעתי שלא מדובר בנפנוף, ואפילו הסכמתי עם חלק מהדברים שנאמרו .
"על המרחק אפשר להתגבר, וגם חלק מהזמן אתה בניו יורק…", התחלתי לחפש תירוצים וריאן קטע אותי במהירות," זה לא הבעיה העיקרית,מל".
"אז תסביר לי, כי אני גרועה בלהבין אותך", כיווצתי את ידיי לאגרופים קטנים מנסה להתמודד עם הכעס שבפנים.
"מל.. תראי", החל לומר וליטף את לחיי.
"לראות מה ריאן?, שאתה שוב מנפנף אותי?", הדמעות החלו לזלוג על אצבעותיו הארוכות.
"תקשיבי שנייה!, את לא נותנת לי להשחיל מילה, כמו תמיד", שפתיו העלו חיוך קטן, כאילו אהבו את ההתנהגות המרגיזה שלי.
"אני אנסה להגיד את זה ומקווה שזה יישמע מספיק שפוי בשבילך…, הסוכנת האישית שלי, לא מסכימה לקריירה שלי בת זוג", ריאן הסתכל עמוק אל תוך עיניי החומות והמבריקות והוציא מפיו את המשפט הכי מטומטם עלי אדמות.
מיד חזרתי במחשבותיי לסיפור מדיסון-ריאן, הקשר הפיקטיבי בשביל הלייקים, גופי החל להצטמרר על הידיעה שבאמת מדובר בתעשייה מסריחה, תעשייה שידעתי תמיד שאני שונאת בליבי, איך אני יכולה להיות עם אדם שכל-כך בתוך התעשייה המחורבנת הזו? שזהו כל עולמו?, שהוא באמת מקשיב למה שה-פאקינג סוכנות שלו מחליטה בשבילו?, זה ממש לא ריאלי לחשוב שיבחרו בשבילך אם להיות עם מישהו או לא, ושלא נדבר על כך שעם מי בכלל הופך להיות נושא חשוב עוד יותר.
כואב לי, נשבר לי הלב לשתיים, ידעתי שמכאן אין דרך חזרה, אמנם רגליי לא עומדות בו, ובכל פעם שהוא חזר נפלתי ברשת שלו, אבל לא עוד, אולי אני מאוהבת, אבל מזוכיסטית ממש לא!.
הרחקתי את ידו מלחיי באיטיות, הסתכלתי על פניו בניסיון להבין איך אני מקבלת את הפרידה הזו, איך אני מניחה לכל הדבר שנקרא ריאן ארצ'ר ולהתקדם בחיי האמיתיים, ולא הפיקטיביים שהוא חי בהם, איך אני מוצאת מישהו שהוא הרבה יותר ריאלי ממנו, מישהו שלא מקשיב לתורת סוכנות כלשהי ומתנהג כמו אפס גמור.
קמתי ממיטתו ומיד הוא קם לאחרי.
"אני פשוט מרחמת עליך!", אמרתי לו בזלזול.
"אני מרחמת עליך, שאלו החיים שלך, ואלו הבחירות שלך, איך שכל דבר אמיתי הופך לשקר", הבטתי בעיניו הקטנות והגיע תורי לנאום.
"ה- 24 שעות האחרונות, היו בין המושלמות שחוויתי בחיי, ובפעם הראשונה אני לא מתביישת לעמוד מולך ולהגיד לך שאתה ממלא אותי, אני לא יודעת מה יש בך, שגורם לי להרגיש כל כך טוב, אבל מצד שני אתה ההיפך הגמור ממני, הקריירה שלך וכל הבולשיט הזה, פשוט לא מדבר אליי", המשכתי.
"שש", אמר והניח את ידו על פי, והתקרב אליי במהירות.
הוא התקרב אט-אט אל פי, ורצה לנשק אותי.
"אני רוצה אותך מל, יותר מכל דבר אחר שקיים, את לא קולטת את זה?", כשלחש את מילים אלו לנגד שפתיי, התמלאתי בפרפרים, אבל לא יכולתי להתעלם מכל המציאות הכוזבת שלנו.
"אבל אני לא יכול", המשיך והשמיט את פניו מטה כך שמצחו נגע במצחי.
"אתה אוהב, ופעם לא אוהב, ביי ריאן", הרמתי את פרצופו בעזרת ידי, כך שעינינו התאחדו, נשקתי לו נשיקה קטנה על פיו ויצאתי מהסוויטה שלו.
הוא לא בא אחריי, הוא נתן ללכת במסדרון החושך, הרגשתי שעולמי חרב עליי, ראיתי את רסיסי הלב שלי מפוזרים על הרצפה, הולכים אחרי וצוחקים עליי, שבבת אחת הפסדתי את החברה הכי טובה שלי ואת האהבה הקטנה שלי, האהבה שסך הכל רציתי לשמור אותה לעצמי לפני השינה בבית, בניו יורק, מתחת לשמיכה ולפנטז עליה עד שאירדם- התפוצצה לי בפנים.
כשנכנסתי אל תוך המעלית, ראיתי כמה פרצופים מוכרים, שהיו לבושים מכף רגל ועד ראש בבגדים מהודרים, ואני לצידם הייתי נראית כמו בד משומש, עם בגד הים, שמלת החוף, שיער מקורזל ועיניים דומעות.
"בובה, לעובדי המלון אסור לרדת במעליות האלו", אחד הגברים זרק לכיווני.
לא מספיק כל הערב המחורבן שלי, גם הטמבל הזה היה חייב להעיר הערה כואבת, הערה שהוכיחה שהמקום האחרון שהייתי צריכה להגיע אליו בסוף השבוע האחרון הוא הפונטיין בלו, שעמוס בכל האנשים הצבועים והמגעילים, שרק ברחתי מהם בצעירותי לניו יורק, אנשים כמו מדיסון וריאן.
כשהמעלית נפתחה יצאתי בריצה החוצה, הדמעות זלגו וזלגו, הן הרטיבו את כל פניי וגרמו לנשימתי להעתק מספר פעמים, עד שאזרתי אומץ ופתחתי את דלת הסוויטה.
כשהאנה שמעה שהגעתי, היא מיד יצאה מחדרה והלכה אחרי לחדרי.
עליתי על המיטה הגדולה, נשכבתי עליה וראשי טחוב בתוך הכרית הנוחה, הדמעות לא חדלו ומילאו את כולה ברגש עצוב, כואב ושבור.
האנה נשכבה לצידי וחיבקה אותי, חיבוק כל כך חזק.
לא היה צורך במילה נוספת.
נשברתי.
תגובות (5)
את חייבת להמשיך!!!
את מוכשרת בטירוף! תמיד משאירה טעם של עוד
בבקשההההה תמשיכי אני מחכה כבר 3 ימים!!!
וואי מושלם
תעשי את הסדרה שלך ארוכה את ממש מוכשרת!
תודה לכולן! 3>
מצטערת שלוקח לי זמן, היה לי שבוע עמוס מאוד.
מבטיחה שתוך יום יומיים יעלה פרק חדש.