צריך להמשיך הלאה.
"אני כבר לא אוהב אותך." המשפט הזה הדהד במוחי. לא בכיתי, הייתי בהלם.
לא חשבתי שזה יגיע דווקא ממנו.
כל הדרך חזרה הביתה לא הייתי "בהכרה". הטלפון שלי צלצל כמה וכמה פעמים, הוא רטט
בכיס הג'ינס השחורות שלי עד שכבר כאב לי.
הוצאתי אותי וראיתי על הצג: "אמא", לא רציתי לחזור אליה. היא בטח רוצה שאחזור לארוחת ערב.
לא רציתי בכלל, רציתי להעלם. למות. כל דבר שישכיח ממני את הכאב שחשתי באותם הרגעים.
התיישבתי על ספסל נטוש, ושמתי את ראשי על כפות ידי. התנשמתי בכבדות, והרגשתי צורך בלתי מוסבר להעלם לגמרי.
הסתכלתי בטלפון, לא ראיתי את ההודעות האלה קודם, חשבתי לעצמי תוך כדי שאני מגלגלת את הסמסים שארן שלח לי לפניי שנפרדנו.
"עוד חמש דקות במקום שלנו, אני צריך להגיד לך משהו חשוב", "את באה? אני כבר פה", "מאמי איפה את?".
"בן זונה". צרחתי ברחוב, לא היה אכפת לי. מצידי שכולם ישמעו.
לפתע, כאלו משהו הפעיל את הברז, יצאו ממני כל הדמעות. הן לא רצו להפסיק..
כל מי שעבר שם באותם הדקות הסתכל עלי מוזר, אך לא היה לי אכפת כלל.
השעה כבר הייתי רבע לעשר, וכמות השיחות של אמא שלי אליי הייתה מוגזמת אפילו בשבילה.
התחיל להיות לי ממש קר, קפאתי בכל חלק בגופי.
"למות מקור, איזה רעיון מטופש", חשבתי לעצמי בעודי מורידה את המעיל שהיה עליי.
לא הבנתי מה אני עושה בכלל באותם הרגעים, לא הייתי אני. לא הייתי בשליטה בכלל, זה היה… מפחיד.
עוד שיחה מהורי הנודניקים והמודאגים, הפעם מאבא שלי.
"לעזאזל איתם, אני לא ילדה קטנה." העובדה שהם מתקשרים אליי ומציקים בלי סוף הרגיזה אותי. אך רק חיזקה יותר את הרצון שלי לא לחזור הבייתה.
אני כבר יודעת מה אקבל, בתור התחלה אמא שלי תשאר ערה כל הלילה כדי לוודא שאגיע, אני זוכרת את זה מתקופת המסיבות שהיינו הולכים אליהם בזמנו אני ואורן.
היא הייתה מחכה עד 2 בלילה כדי לוואדות שאני בסדר, ורק אז הולכת לישון. זה היה מביך.
ואז היא תגיד לי: "מה זה החוסר אחריות הזה? את יודעת בכלל כמה דאגתי?
אני רוצה לראות מה לך יעבור בראש שהילדה שלך תברח מהבית ולא תחזור עד לפנות בוקר, תתביישי לך." צחקתי קצת שנזכרתי במשפט הזה שהיא הייתה אומרת לי כל הזמן שהייתי יותר קטנה.
ואבא שלי?…. אבא שלי לא יעשה סיפור כמו אמא שלי, אבל הוא יגיד לי "שבפעם הבאה שאת מתכוונת לברוח, לפחות תיהי מתוחכמת יותר." ואז שנינו היינו מתפקעים מצחוק.
חייכתי קלות, זה היה מוזר קצת יחסית לסיטואציה שבה הייתי נמצאת.
עוד שיחה מאמא שלי, הפעם החלטתי לענות: "הלו"? שאלתי והקול שלי רעד טיפה.
"אני באה אמא, אני בדרך". נתקתי את השיחה, לבשתי בחזרה את המעיל, נגבתי את הדמעות וחזרתי הבייתה.
תגובות (0)