מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 5

-רוזלינדה (רוז) רגרייסה- 

השעה קרובה לחצות הלילה, שמיים כהים וזרועי כוכבים פרושים מעל ראשי. 
הירח גדול מלא ובהיר, מפיץ אור רך ולבן המאיר את החשכה השוררת. 
אני עומדת במרפסת הקטנה שבדירתנו, מרפסת קטנה המחוברת אל הסלון שמאחוריי. 
צעדים שקטים ממלאים את אוזניי, צעד ועוד צעד עד שאני מרגישה את הידיים החמות שלו עוטפות את גופי הדק. 
״קר פה כל כך, למה את לא נכנסת?״ הוא שואל אותי בשקט ומשעין את ראשו על כתפי. 
״רציתי קצת אוויר״ אני עונה לו קצרות וחוזרת להביט בשמיים האפלים והגדולים, כחולים כהים ואינסופיים, זורעים באלפי ומליוני כוכבים נוצצים. 
״אני צריך לדבר איתך רוזלינדה״ הוא אומר ברשמיות לאחר כמה רגעים של שקט ומרים את ראשו מעל כתפי. 
ליבי התכווץ בעוצמה אדירה בתוך בית החזה שלי. 
הוא סיבב אותי לאט לעברו, פניי המבולבלות שקעו בפניו היפות והאטומות. 
״מה קורה?״ שאלתי בכיווץ גבות, הוא בחיים לא מדבר בנימה הזאת, כל כך כבדה, רצינית. 
״אני לא חושב שתאהבי את זה אהובה, אבל את חייבת להבין שאין לי שום ברירה״ הוא אומר בשקט, עיניו הנעוצות בעיניי משפילות את מבטן אל עבר ידיי.
הוא לוקח את ידיי בידיו ומוביל אותי בחזרה אל תוך הדירה, מהמרפסת הקטנה המחוברת לסלון הגדול. 
הוא מוביל אותי לאט אל עבר הספה הגדולה ומושיב אותי. 
״לעזאזל ג׳ון מה קורה? אתה מפחיד אותי…״ אני לוחשת אליו, שום דבר מזה לא נראה הגיוני. 
הוא מתיישב לידי, ידיו לא עוזבות את ידיי הקטנות. 
״קייסלח מוחמד הוא האחראי לרצח עשרים הנחתים בשבוע שעבר״ אמר בקול כבד והרים בחזרה את מבטו אלי. 
ידעתי מה מתחולל עכשיו בתוכו, את הסערה העצומה שמשתוללת עכשיו בליבו. 
הפוסט-טראומה. 
״אני כל כך מצטערת…״ אני אומרת בשקט, מושכת את ידי מבין ידיו ומלטפת את פניו הגבריות. 
״את לא מבינה רוז…״ הוא אמר בשקט, כמעט בדממה, קולו לא עולה על לחישה שקטה. 
וזה מה שגורם לליבי להתכווץ שוב בחוזקה בתוך בית החזה שלי. 
״בבקשה שלא תעז לומר את זה!״ הדמעות כבר גאות לעיניי, וגוש עצום חונק את גרוני. 
״אני כל כך מצטער רוזלינדה, את חייבת להבין, אני חייב לחזור!״ הוא אומר את מה שהכי פחדתי ממנו, הכי פחדתי ממנו מאז שהוא השתחרר רישמית מהצבא. 
״ג׳ון אתה לא יכול לעשות לי את זה… למיילי…״ הדמעות כבר מוצאות את דרכן מבעד לעיניי וזולגות על לחיי הסמוקות מהקור. 
״זה הולך להיות פעולה קצרה ומשותפת, בין המארינס לבין אריות-הים, שלושה שבועות בגבול עיראק לניטרול המטרה״ הוא אומר בקול אטום וקר. 
הוא עושה את זה בגלל אלכס. 
הוא עושה את זה בגלל שאלכס הולך להיות שמה, הוא לא מצליח להפסיק את זה… 
את הצורך הזה לגונן עליו מאז ולתמיד. 
״ג׳ון…״ קולי גווע בין דמעותיי, הגוש מקשה עלי לדבר. 
לא חשבתי שהיום הזה יגיע, לא חשבתי שהוא יחזור שוב אל המקום הנורא הזה, אל המלחמה. 
״ג׳ון בבקשה אל תעזוב אותי, את מיילי, ג׳ון אני מתחננת, אל תלך שוב… לא, עד שקיבלתי אותך שוב בחזרה!״ אני אוחזת את פניו בשתי ידיי, הוא מפנה את מבטו אל הרצפה, עיניו לא מסתכלות עוד אל תוך עיניי. 
הוא חוזר לכסות את עצמו במסכות, שכבה מעל שכבה, והודף אותי החוצה. 
״אתה לא צריך להיות שוב גיבור, תרמת את חלקך למדינה, סיימת עם זה, בבקשה אל תעזוב אותנו״ אני מנסה להניע אותו מהרעיון המטורף הזה, לחזור שוב אל המלחמה. 
אבל אני יודעת, בכל ליבי, שלא משנה מה אגיד, שום דבר לא יגרום לו לשנות את דעתו בנוגע לזה. 
״מעולם לא רציתי להיות גיבור״ הוא אומר בשקט, מניח את ידו על ברכי, כל גופי מתמתח תחת מגעו, זאת תמיד תיהיה החולשה שלי, המגע החם שלו. 
״רציתי רק חיים שקטים, פשוטים…״ קולו קר בדיוק כמו המבט שעל פניו. 
״אני חייב לעשות את זה רוז, בפעם האחרונה״ הוא מרים סוף סוף את מבטו לעברי, עיניו החומות והחמות מביטות לתוך עיניי הזהב שלי. 
״אז תבטיח לי שתחזור, שלא תעזוב אותי ואת מיילי בעולם הגדול הזה לבדינו!״ אני תובעת ממנו הבטחה, הבטחה שלפחות תגרום לליבי להיות בשקט בזמן הסערה המתחוללת. 
״אני מבטיח אהובה״ הוא מנסה לחייך לעברי, אבל הוא לא מצליח. 
הוא מנשק ברוך ובעדינות לשפתיי וקם אל עבר קולות הבכי של מיילי שלפתע החלו לקרוע את הדממה. 

השקט מחריש את אוזניי והחושך ממלא את חלל החדר. 
ידו השרירית של ג׳ון מחבקת את גופי הרזה ומצמידה אותו קרוב אליו, נשימותיו קצובות מעידות על השינה ששקע בה. 
אני לא מצליחה להירדם…
אני עייפה כל כך, אבל אני לא מצליחה להירדם. 
המחשבות סוערות בראשי ולא מפסיקות, תוקפות אותי מכל עבר ולא נותנות לי מנוחה. 
ג׳ון חוזר לשמה, חוזר אל המלחמה. 
עד שחשבתי שזה נגמר ושהכל יחזור לקדמותו, זה מרגיש כאילו זה עוד לא התחיל. 
הדאגות כבר מתחילות לכרסם בתוכי, משגעות אותי. 
אני לא אוכל לשאת את ההרגשה אם יקרה לו משהו, אם הוא יפגע. 
אני לא אצליח להמשיך הלאה, לא אני ובמיוחד לא מיילי הקטנה. 
עד שחשבתי שקיבלתי אותו בחזרה, הגבר שאני אוהבת בכל ליבי, שוב המלחמה לוקחת אותו. 
פחד נוסף מכרסם בי, משאיר אותי חסרת מנוחה, פחד מאיך שהוא הולך לחזור לאחר מכן מהמלחמה. 
בפעם האחרונה הוא חזר שבר כלי, מתמוסס וזה היה רק עיניין של זמן עד שהיה נעלם לגמרי, לולא אני… 
אבל שוב, בתקופה כל כך קצרה, לצאת שוב אל המלחמה הנוראה, הנפש המצולקת שלו תצליח להחזיק מעמד למראה כל הזוועות? 
הפוסט טראומה שמשגע אותו, שגורם לו לקום בצרחות בלילות?
הוא יצליח להחזיק מעמד? 
ובמחשבות אלו אני מוצאת את עצמי לאט לאט אני נופלת אל השינה, עד שזה קורה במכה והחושך משתלט עלי בלי שאני שמה לב לכך.