אלה

"[…] אנשים סביבנו אומרים שהם רוצים צדק ושלום וכבוד בין כולם, אבל תכלס כמעט אף אחד מהם לא עומד במילותיו. הם עמוק בקטע של קבלת השונה אבל לא יכולים להימנע מלצחוק או ללכלך על אותו אחד מאחורי גבו. בשלב מסוים הבנתי שכנראה כולנו ככה. אנחנו אומרים שאנחנו לא אך זה בעצם תוצאה של הכחשה עצמית- ניסיון שלנו להיות מיוחדים, שונים מהחברה המושחתת שלנו ומדעותיה, הדרך שלנו להראות שהיא "לא משפיעה עלינו כלל".
אנחנו חיים בעולם שפטני שלא מוכן לקבל את דעותיו של האחר, אם כי מעטים האנשים שכן, אך אני כבר לא רוצה לקחת חלק יותר בעולם כזה. אם זה למות או לחיות בשקר כלפי עצמי והסביבה שלי, אז אני מעדיפה למות."
"זהו רק חלק מהמכתב שכתבה אלה," חזרה ואמרה הדוברת. היא עטתה את הבעת פניה הקשוחה כביכול וניסתה להיות מאיימת אך רגועה, אך כולנו ידענו שלא כך היה. היא וודאי התפוצצה עמוק בפנים מכל התחושות שהציפו אותה. ניחשנו שהיא קראה את המכתב כמה פעמים, כך שמשהו ממנו השפיעה עליה; לעזאזל, אולי אלה הצליחה לשכנע אותה להשתנות דרך המכתב. תמיד היתה לה השפעה כזאת על אנשים.
"אתם יודעים במקרה על מה היא כתבה את המכתב הזה? ברגע שנכנסו לחדרכם כדי לבחון את חפציה של אלה שמנו לב למכתב. הוא היה מונח על השולחן, כאילו חיכה שמישהו יקרא אותו." היא בחנה את כולנו בעיניה, סתם חבורה מעורבת של בנים ובנות שהיו שותפים לחדרה של אלה.
"זה תמיד ככה עם המכתבים של אלה," ענה לה דור. הוא ידע להציג את האמת בצורה משכעת יותר ממה שאפשר לדמיין. "הם דורשים שייקראו אותם. זה גם בסדר מצדה. היא אהבה לקבל דעות ותגובות למכתביה." אחרי הכל, זה לא שהוא שיקר, זו אכן היתה האמת, אך רוב האנשים שהיו שומעים זאת היו משאימים אותנו בחיטוט ברכוש שלא שלנו ובהמצאת שקרים. כדי לחפות על מי ועל מה? אף פעם לא הבנו.
הדוברת של הבניין הביטה בנו שוב, ואז פנתה הצידה לדבר עם החוקרים. נראה שהיא ניסתה לשכנע אותם במשהו. הם נראו ספקניים, אך לבסוף הלכו.
היא שבה. "אני מקווה שאתם רציניים, כי זה לא משחק. מדובר פה בחיים של מי שהיתה החברה שלכם, וזו העבודה שלי לעזור לכם לצאת מזה בקלות, אך לא לפני שאני אדע בוודאות שלאיש מכם לא היה יד במותה. אם אחד מכם הרג אותה או עשה מעשה שגרם למותה- אני לא אוכל להגן עליו במשפט." היא היתה רצינית, ואם לומר את האמת, דיי הלחיצה את כולנו. דור חזר שוב על הסיפור שסיפרנו כולנו כבר כמה פעמים: חזרנו משיעור ערב -מתמטיקה למתקדמים- אלה לא היתה איתנו כי אנחנו לא באותו קורס, ושמנו לב שהדלת של החדר פתוחה מעט. קראנו לאלה אך היא לא ענתה, וכשנכנסנו ראינו אותה שוכבת על הרצפה, כשראשה מכוסה דם. התקשרנו לאבטחת הבניין, כמו שתרגלו איתנו בנוהל ובמקביל למשטרה, לדווח.
"את יודעת שאנחנו לא משקרים, כבר אישרת כמה פעמים את הסיפור שלנו, וחוץ מזה, למה לנו להרוג את אלה? היא היתה היחידה שבאמת היה לה אכפת מאיתנו בכל הקמפוס הזה. אם כבר, צריך להאשים את האבטחה." אמרתי לפתע. היא הרימה גבה לעברי. "איך זה שבמקרה בדיוק באותו יום המצלמות אבטחה היו מקולקלות והם לא טרחו להודיע? כי הם לא רצו להטריד תלמידים? טוב, אז זה מה שקרה. מי שהרג את אלה הרס את המצלמות כדי לטשטש עקבות. אתם צריכים לעשות הכל כדי למצוא אותו!" צרחתי. התפוצצתי מכאב וכעס. מישהו הרג את אלה. היא היתה חברה שלי.
הוא עוד ישלם על זה.