אביטלו'ש פרק 6

אביטלו'ש – פרק 6
" אני בסדר. התגעגעתי לשניכם ביחד. לך גילי ולאיתן. קשה לי
להשתלט על הילדים כאשר אני לבדי בבית." הוסיף חורש בגילוי לב
מפתיע.
איתן חייך אל חברו וקרץ לעברו , חורש הסתפק בהנהון ובחיוך סתמי
שעלה על פניו לרגע ומיד חזרו פניו להיות קשוחים יותר מתמיד.
" עכשיו כשאני כאן , יוקל עלייך במקצת . אל תדאג , אני גם
אעזור לך לטפל באחיך. בשביל זה יש חברים , לא ככה?" נענה איתן
ברצון למשימה.
" כן," הוסיף חורש ללא חיוך. " ריתקתי את אחותי לשבוע שלם על
כך שהיא לא הולכת ללימודיה , אחרת היה פה שישו ושמחו, נוסף לכל
הבעיות שהיא גורמת לי לצאת משווי משקלי. אין דבר היקר ממנה,
אתה יודע זאת, אבל הילדה יכולה להוציא ממך את המיץ עד שהיא
תעשה משהו." אמר חורש ודמם.
" אני כבר מכיר את יובל , אני זוכר אותה כשהיא נולדה , כה
עדינה ושברירית היתה כשאמך עליה השלום , החזיקה אותה
בזרועותיה. היו ימים , נשארו רק הזיכרונות." קרא איתן , שהיה
מלא בזיכרונות. אך מאז שהוריו נהרגו , הוא ממעט לדבר על הנושא
עם היקרים לו. אביטל ירדה לעבר חדר המגורים והרימה עיניים
סקרניות לעברם .היא חייכה אליהם במתיקות , גילי ואיתן הרימו
אליה את עיניהם בהשתאות .
" אביטל ברצוני שתכירי את איתן , חבר ילדות שלי. וזאת שלידו
זאת אחותי גילי , היא בת עשר. ושהתה במשך שנה בחו"ל." קרא חורש
בפשטות.
היא התקרבה אליהם וחיבקה את גילי ואת איתן ברכה בברכת שלום
קצרה. הוא חייך אליה חיוך רחב , חושף שיניים לבנות כמו בפרסומת
למסטיק .
" את אביטל , נכון? המטפלת החדשה שלנו , איזה כיף לנו! היה
שווה לחזור בשביל זה לארץ!!" אמרה גילי בשמחה .
" נעים מאוד , שמי אביטל ואני בת עשרים. איזה כיף להכיר את
שניכם." אמרה אביטל בחיוב והסתכלה על שניהם בחיוך.
" גם לנו מאוד נעים להכירך , אביטל . חורש , בטוח אני שנהיה
ידידים קרובים. את יכולה להרגיש חופשי איתי." קרא איתן והביט
באביטל ממושכות.
אביטל עלתה חזרה לחדרה והפעם פגשה בתמיר ואחיו התאום אמיר , הם
חזרו מבית הספר והתקדמו לעבר חדרם.
" היי," קראה אביטל לעברם , הם הרימו את עיניהם לעברה.
תמיר חייך לעברה , משום שהיא מצאה חן בעיניו, עיניה התכולות ,
חיוכה שובה הלב , שערה השחור כעורב הגולש הוא קרא לה " מלאכית
שלי!" תמיד בחיוך. מאז שהיא הגיעה אליהם , הוא חש רגשות חזקים
כלפיה . אמיר החמיץ את פניו כרגיל . הוא וחורש מסוכסכים מאז
נהרגו הוריהם בתאונת מטוס קטלנית . הוא מאוד ביישן ורגיש ,
ההפך הגמור מתמיר. תמיר מבזבז את כספו בקלות ראש , ולפעמים
אמיר לא יכול להבין זאת , יש לו מחברת חשבונות קטנה בה הוא
רושם כל הוצאה שבני המשפחה קונים. הוא מאוד זהיר כשהעניין נוגע
לכסף , הוא מתחיל לחשוב ביתר קפדנות על איך הוא עושה את
הדברים.
לעיתים הוא מסתגר בחדרו ומדליק מוזיקה בקולי קולות , ושר לעצמו
כי הוא לא רוצה שאף חוץ ממנו לא ישמע אותו. אחיו תמיר הוא מלך
הבנות. והוא אין לו מושג איך להתחיל עם בנות. תמיד הוא קינא
בסתר בתמיר על כך שתמיד הוא מצליח לכבוש את ליבן של הבנות.
אבל תמיר העריץ אותו כל כך בשל חוכמתו. תמיר פנה אליו בכל פעם
שהוא לא הבין במתמטיקה , הוא עזר לו מרצון. תמיר רצה להיות
כמוהו ואינו הצליח , משום שאופיו של אמיר היה מיוחד. אמיר עצמו
אינו אוהב את עצמו , הוא כל כך חסר ביטחון כשהוא חשב שאינו
מסוגל להצליח .
וכשהוא חושב שהוא לא מצליח , דווקא אז הוא זה שמקבל מאיות
במבחנים. תמיר אחיו קיבל את הציון הנמוך ביותר כשזה מגיע
להיסטוריה , היסטוריה זה סינית בעבורו.
" שלום!" אמרו תמיר ואמיר במהירות. הם נכנסו לחדרם, אביטל פסעה
לעבר חדרה וסגרה את הדלת אחריה.
אביטל נעלה את נעלי המזל שלה. איך היא התגעגעה אליהן , היא
פתחה את דלת הארון והביטה בראי הניצבה למולה. היא יודעת שיום
אחד היא תוכל לשנות את חורש לתמיד. והיא האמינה שהיא יכולה
להצליח במשימה כל עוד היא מאמינה בעצמה.
מן הסתם שהיא לא התקבלה לעבודה הזאת לחינם. היא צריכה לעזור
לאחים שלו ולטפל בהם וזאת בדרך הכי משעשעת. היא פשטה את השמלה
האדומה מעליה ולבשה שוב את תחפושת המוקיון. התחפושת הזאת קסמה
לה והיא נדלקה על הרעיון של להתחפש למוקיון. היא שמה על אפה את
האף האדום והביטה בחיוך קונדסי על עצמה.
היא התאפרה באיפור הייחודי של המוקיון. היא צבעה בשתי לחיה
הוורדרדות שתי נקודות אדומות . ואחר כך החליפה את נעלי המזל
בנעלי המוקיון הגדולות. לאחר מכן היא ירדה למטה לחפש את
הילדים. הילדים הבהילו אותה מאחור , היא לא ידעה שהם מאחוריה.
" בו!" היא צנחה ארצה כשהיא זועקת מכאבים .
" אביטל , את בסדר? מה אתם עשיתם לה , ילדים?" נעתר תמיר
לעזרתה. הוא שלח לה את ידו ועזר לה להתרומם.
הילדים נבהלו. " רצינו קצת להשתעשע עם אביטל , כנראה שהיא לא
מבינה בדיחות!" אמרו הילדים , בניהם לידור ומאור, שהוציאו לו
לשון שובבה.
" לכו לחדר שלכם , תעשו טובה ולכו לעשות את השיעורים." ביקש
תמיר. הילדים עלו בחזרה למעלה לעבר חדרם.
" לא קיבלתי מכה , רק נפלתי , לא שמתי לב שהילדים מאחוריי, הם
ניסו לשחק איתי." התגוננה אביטל בניסיון להשתעשע. תמיר לא הבין
למה היא התכוונה.
" אביטל , איך זה שאת מחופשת למוקיון? את מצחיקה אותי עם החיוך
הקונדסי הזה שלך. " צחק תמיר בהנאה אך לבסוף שם לב לפרצופה
העגום של אביטל.
" מה קורה למלאכית היפה שלי?" אמר תמיר בדאגה. אביטל הביטה בו
במבט עצוב , לא ברור למה היא עצובה.