העורב- פרק 7- הקוליברי השחורה

קייסי קרא לשמיים בקול שבר. קולו היה חזק וגדול דיו, שהצליח להבריח את להקות הציפורים ששכנו על ענפי העצים הגבוהים. כולן היו ציפורים לבנות או חומות, אף שחורת נוצה לא התקרבה אליו. לא עכשיו.
השבר נגרם מהכאב החד שהרגיש בכף ידו, שזרם בעורקיו מהפרק עד המרפק, והקשה עליו לזוז עד כדי כך שבקושי נשם. הוא חשף לפניו את ידו והיא הייתה שחורה-אפורה כאבקת שריפה. ציפורניו הושחזו והתכהו וכמעט לא דמו לעצמן יותר. על שורשי שיערות גופו התווספו מה שנראו כנוצות המתחילות לצמוח ולצאת אל האוויר.
המראה היה קשה לעיכול, למרות שכבר צפה בו פעם, כשאביו חשף לפניו את צורתו כאלאלה שלם, עכשיו זה הרגיש ונראה שונה. הפעם זה היה הוא, הופך לאחד.
הכאב פסק ברגע, ובמצמוץ יחיד חזק להביט בידו שהייתה חלקה וחומה כבדרך כלל. זה היה מוזר. זה הרגיש אמיתי כל כך.
הוא התרומם וקם על רגליו, ונשם נשימות עמוקות בכדי להירגע.
הגיע אל אוזניו קול הרשרוש שלא נשמע כאחד טבעי, הנוצר במדע עם משב רוח חורפי שכהומו הציפו את האוויר. הוא הסתובב לאחור, ושם לב שמישהו, מישהי, מסתתרת מאחורי עץ הקרוב לשורת שיחים ארוכה וסבוכה.
"ג'סטין?" זו הייתה האפשרות היחידה שהייתה לו בכדי לשער מי נמצאת שם בקרבו. כאשר החל להתקרב אליה הוא היה בטוח, זו הייתה בחורה. לא איזו חיית יער שתהיה לו לטרף, או חיה פראית אחרת שתשמח לפשוט את עורו לקינוח.
זו הייתה בת אדם. מזמן הוא לא ראה אחת, אם אפשר לומר שיומיים נחשבו כנצח. בעיניי המתבונן זה הכל יחסי. בשבילו, זה הרגיש כאילו פגישתו הראשונה עם ג'סטין הייתה לפני שנים, כאילו הוא מכיר אותה תקופה נכבדת, למרות שהחליפו מבטים לפני פחות משבוע, תחושה משונה.
הוא קיווה לגלות שזו היא. כך לא יצטרף להריץ בראשו מי זו, למען השם, ומה רצונה. וגם, עוד חברה מוכרת לא תזיק, אפילו אם טכנית הוא מחויב להשלים את המסע לבד.
הבחורה נכנעה לדבריו כששמה לב שהבחין בה, אך שיערה השחור הארוך והגלי שגלש על גבה וכתפיה הודה שהייתה מישהי שלא הכיר. בעצם, אולי דווקא כן הכיר, אך לא רשמית, בשיחה של פנים אל פנים והכרה אמיתית. היא סובבה אליו את ראשה ומבטה לא היה מאיים. עיניה הכהות הגדולות בחנו אותו היטב. שפתיה האדומות המלאות הקרינו חיוך המתקשה להישמר רציני. גופה היה חטוב, והיה אפשר להבחין בכך למרות שכמות הבגדים שהחמים אך המלוכלכים מבוץ והספוגים ממים ששמה על עצמה. ציפורניה נצבעו שחור, והוא שם לב לכך והתעניין. רוב הבנות שהוא הכיר העדיפו אדום או ורוד. לבן במקרה של ג'סטין (גם אצלה הבחין בכך).
"את לא היא." קייסי אמר זאת רק כדי לוודא עם עצמו.
"נכון." קולה לא היה רך כמו של ג'סטין, אך היה לו מין טון מרגיע שכזה.
"מי את? את עקבת אחריי?" הוא דרש להבין.
"אני מצטערת!" הבחורה יצאה ממסתורה והתקרבה אליו כדי לדבר כמו אדם בעל נימוסים מהשורה. "אבל שמעתי אותך צועק, והייתי חייבת לבוא לראות ששום דבר לא קרה."
"אני בסדר." הוא השיב, ותוך כדי יישר את שרוול מעילו שעדיין הוחזק מקופל אל מרפקו.
"טוב לשמוע." אמרה בחיוך קל.
"אז… להתראות." קייסי פנה להסתובב חזרה לכיוון המחנה שלו.
"חכה!" הבחורה התקרבה אליו בריצה קלה ועצרה אותו כשנעמדה מולו. לקייסי לא היה כוח לדיבורים חסרי תועלת עם איזו מטיילת אובדת ביער, והוא השתדל שלא להציג זאת לפניה. לא היה לו חשק לדבר עכשיו. הוא בכלל לא צריך, זה מפריע למסע שלו ולדרך שלו להפוך לאלאלה אמיתי.
אבל אולי… אולי ראתה משהו?
אוי לא, אולי ראתה משהו. אולי השינוי הפיזי האלים שעבר קודם לא היה רק בראשו? אם זה נכון… מה הוא יעשה עכשיו?
"אני יודעת מה אתה." היא אמרה את מה שלא רצה לשמוע, אך בנוסח מעט אחר. היא יודעת, היא לא שואלת.
"את… יודעת?" הוא ניסה להישמע מיתמם, מכחיש ומאשר באותה נשימה. הוא לא ידע מה כוונותיה, ולכן לא היה יכול לדעת איך להשיב.
"אתה אלאלה." היא אמרה בביטחון, והוא נאלץ להנהן בהיסוס כמשיב לה "כן". היא הייתה שמחה, וחיוך גדול וחושף שיניים לבנות צחורות הופיע על פניה. "אתה ב-'הנא-או האו'?" שאלה בהתרגשות, וכאן זה כבר נראה לו מוזר.
"כ-ן." הוא ענה באיטיות, כאילו לא בטוח האם זה מומלץ.
בהחלט לא. היא צווחה וקפצה במקומה באושר וגרמה לו לאטום את אוזניו כדי לא להיפגע מעוצמת הדציבלים שהצליחה להפיק. הוא שמע אותה צוחק מולו.
"גם אני!" היא קראה בשקט כשהחיוך שלה עדיין לא ירד מפניה. קייסי הוריד את ידיו למטה באיטיות ותוך כדי הסתכל עליה כלא מאמין.
"מה אמרת?" הוא שאל.
"אלאלה. אני גם כזאת." השיבה, וגרמה לקייסי לתהות האם זה לא עוד איזשהו חלום.

מתברר שזה לא היה חלום. פרטים כאלה מדויקים, בסדר הגיוני כמו זה, לעולם לא יופיעו בחלום, וגם הצביטה השלישית בוודאי הייתה מעירה אותו משנתו.
קראו לה סוניה. היא הייתה בגילו. היא הייתה אלאלה כמוהו. שניהם גרו באותה עיירה. שניהם היו בתהליך ה"הנא-או האו" שלהם.
שניהם ישבו אל מול אגם קטן שנמצא בין העצים , קרוב למחנה שהיא הקימה לעצמה. הם מצאו את עצמם מדברים במשך זמן שיכול להיחשב כרב, על הרבה דברים.
"תגידי לי," קייסי העלה נושא חדש. "איך יוצא שלאלאלה קוראים סוניה קֶקוֹאַה?"
"טוב," היא פתחה בגיחוך קל. "אמא שלי מקסיקנית, והיא תמיד רצתה שכך יקראו לבת שלה." הסבירה בפשטות. "אבא שלי העניק לי את שם המשפחה, ואת המסורת."
"הבנתי." אמר בחיוך.
"ומה איתך?" שאלה.
"למה קוראים לי קייסי?" שאל בחזרה בכדי להבין אותה היטב.
"לא, לא. מה איתך, בקשר למסורת שלך?" הסבירה ושאלה מחדש.
"אה-הא, כזה 'מה איתך'." הבין ונאנח בחיוך. "חיכיתי לזה כל חיי."
"אתה מה'מורעלים'?" שאלה.
"'מורעלים'?" שאל חזרה, מבלי לדעת האם דבריה טובים או רעים.
"כן. אלה שרוצים להיות חלק מהמסורת בכל מחיר." הסבירה את כוונתה. "ככה אני קוראת להם."
"את לא 'מורעלת'?" שאל אותה בעניין.
"אני עושה את זה בשביל אבא שלי," השיבה. "אבל האמת היא שאני לא יודע בקשר לזה. אני מבינה שזה חשוב ושזו מסורת, אבל אנחנו בעולם המודרני, ופה זכותך לבחור מה תרצה להיות ולעשות."
"אם את לא רוצה, למה את עושה את זה?" הוא תהה במחשבה לא נעימה.
"זה לא שאני לא רוצה." אמרה. "הבטחתי לאבא שלי לנסות. אם אצליח- אצליח, אם לא- אחזור לחיים רגילים ואמשיך בזה."
קייסי גיחך מצירוף המקרים ההפוך. "אני הבטחתי לאבא שלי לחשוב האם אני באמת רוצה להיות חלק מהמסורת."
"הוא לא רוצה?" שאלה אותו.
"הוא 'מתחרט'. ככה אני קורא למי שעבר את ה'הנא-או האו', אבל שינה את דעתו מאוחר יותר." קייסי הסביר לה, והיא הנהנה בהבנה.
"אני רק מקווה שאני לא אהיה כזאת." העירה. "ואתה?"
"אני בטוח במאה אחוז שזה מה שאני רוצה." הכריז.
"זה טוב. להיות בטוח." היא חייכה. "ובאמת אין לך ספקות?" הסתקרנה לשאול.
קייסי נד בראשו בקלות וגיחך בעקבות שאלתה. "את מתחילה להישמע כמו ידידה שלי." אמר, עדיין לא בטוח האם יוכל לכנות את ג'סטין בתור 'ידידה'. יש בניהם יחסים טובים, כנראה שהיא יכול לומר זאת.
"היא גם אלאלה?" שאלה סוניה.
"לא."
"רגע, היא יודעת שאתה-" היא התקוממה בבהלה ולא רצתה לסיים את המשפט.
"לא, לא." קייסי מיהר לשקר לה בקשר לזה. זה אמנם לא נוגד את חוקי המסורת שאדם שנמצא מחוץ אליה ידע, אבל זה גם לא מקובל לספר להם סתם.
אולי עדיף שירחיק את ג'סטין מנושא השיחה, שלא יזרוק לאוויר פרטים שתוכל להסיק מהם מסקנות שיגרעו למצבו הטוב. "היא דיברה ביחס לדבר אחד, משהו שאפשר לפרש בכלליות." הוא האיר את דבריו למענה, למרות שלא הי כל כך מדויק.
"הו, יופי." היא נשמה בהקלה. "רק חסר שזה יתפשט איכשהו."
"כן, הא?" הוא גיחך בקלות אך בראשו דמיין שוב את הרגע בו סיפר לג'סטין את סיפורו, ונדמה היה שדי התחרט, כי אולי עשה מעשה לא נכון. הוא לא רצה שמשהו ישתבש, ושזה יהיה בגללו.
"מה אתה אומר שנמשיך מכאן ביחד?" סוניה הפתיעה אותו בשאלתה. כאשר הביט בה, שם לב שיכול להיות שאפילו היא חששה להעלות את הרעיון הזה.
"מותר לנו?" קייסי שאל והרהר במוחו האם להסכים או לא.
"החוקים רק אומרים שהאלאלה ישרדו את מסע ה'הנא-או האו', לא שחייבים לעשות את זה לבד לגמרי." הסבירה. "אני לא חושבת שניפסל בגלל זה. שנינו נבחנים, בריתות נמצאות בכל מקום."
"בריתות?" קייסי פחות אהב את המילה. היא הייתה טכנית, וחסרת יושרה ואמיתיות.
"ידידות, אם אתה רוצה." היא הפנתה אליו את מבטו ומסרה לו חיוך קליל. קייסי הסתכל עליה והחזיר לה באותו חיוך מאשר.
"כן, למה לא." אמר לה והרגיש עם כך טוב.