מה שקסם יכול לעשות בעולם האגדות- פרק 7- אין משיחין בשעת הסעודה

ה"מבצר" היה חשוך מאוד בלילה. אנג'י הלכה במסדרונות האבודים שלו ותחושת פרנויה עטפה אותה ללא רחמים. היא הסיטה מבטים חטופים לצדדים רק כדי לבחון ששם הכל בסדר, אבל התחרטה אחרי ההחלטה הראשונה לעשות זאת. היא רק מילאה אותה בפחד גדול יותר. למה היא הייתה חייבת להתנדב למצוא את איימי ורפאל שעדיין היו תקועים בריתוק?
"מי שם?" היא הסתובבה בבהלה בתגובה לרעשים שהגיחו מאחוריה. אף אחד לא ענה, וזה רק גרם לה לפחד יותר. היא הרימה את העששית שהחזיקה בידה ובחנה את דרכה בקפידה.
אולי זה היה רק בראש שלה? אולי היא סתם חוששת יותר מדי?
היא הסתובבה חזרה ואז נתקלה בפרצוף שהפתיע אותה וגרם לה לצרוח בבהלה. מי שעמד מולה צרח גם הוא, והיא התכוננה להרים את העששית ולפגוע בו עד לאיבוד הכרה.
"תעצרי! תעצרי!" הקול היה מוכר, ולמזלה של הנערה, היא הייתה מספיק מהירה כדי לא להיפגע מהחבטה שאנג'י התקילה בה. הילד הצעיר היה קצת פחות בר מזל.
"אה, הראש!" הוא נשכב על הרצפה וקרא. "אני חושב שזו הייתה מכה קטלנית!"
"הו, רפאל, אני כל כך מצטערת!" אנג'י מיהרה לרכון מעליו.
"לא, אנג'י, זה מאוחר מדי." הוא אמר בקול חנוק תוך כדי שבהה באוויר ונשם נשימות חלשות. "אני חושב שהגיע הזמן שלי."
"מה? לא!" היא ביקשה.
"כן." הוא השתעל בתשישות. "אני- אני רואה את האור…" הוא העלה את ידו למעלה כמנסה לתפוס בו. "להתראות, עולם אכזר. היה לי לעונג לסבול אצלך."
"רפאל!"
"אולי, רק דבר אחד יוכל להציל אותי." הוא אמר בקול חלש.
"מה?" אנג'י דרשה לדעת.
"נשיקה אחרונה." הוא ביקש והיא הבינה את העניין.
היא קמה על רגליה וגלגלה עיניים. "ניסיון נחמד." אמרה.
רפאל נאנח. "את לא יכולה להאשים בחור שניסה." אמר. "אבל תעשי לי טוב, תוכלי לעזור לי לקום? אני חושב שבאמת קיבלתי זעזוע מוח קל." הוא הושיט לה את ידו והיא משכה אותו ועזרה לו לעמוד על רגליו. הוא הסתחרר מעט וניסה לעמוד ישר, אך התקשה בעקבות הסחרחורת שעוד נשארה לו מהמכה.
"בואו, יש לנו ארוחת ערב ללכת אליה." אנג'י אמרה להם והם הלכו בעקבותיה.
"רגע, ארוחת ערב?" איימי תהתה. "כאילו, ביחד?"
"כן." אנג'י ענתה בחיוך.
"הו, אין משהו יותר גרוע מלאחד את כולנו מסביב לאותו שולחן." רפאל העיר.
"זה לא יהיה גרוע כי אני אדאג שהכל יתנהל כמו שצריך." אנג'י אמרה בביטחון. "וזו הבטחה."
"אמא שלך לא אמרה לך לא להבטיח דברים שלא תוכלי לקיים?" רפאל שאל אותה.
"טוב, די," היא ביקשה ברגע שנכנסו למזנון. "זה הולך להתנהל כמו שצריך." היא נעצרה ונתנה לשניהם לעבור אותה, לכיוון השולחן הערוך.
"וואו." איימי התפעלה.
"מדהים!" רפאל קרא בחיוך ומיהר להתיישב על אחד הכסאות והתחיל להסתכל מתחת לכל מכסי המגשים ולבדוק מה נמצא מתחתיהם. השולחן היה מהודר ומלא בכל טוב, עד שכמעט השכיח את העובדה שמי שארגן אותו היה בן של נבל מדופלם.
"וואו, רג'י, זה ממש מרשים." אנג'י ניגשה אליו כשנמנם על הדלפק בתשישות. "לא חשבתי שיש לך את זה."
"מה?" הוא הרים אליה את ראשו וניסה להבין מה קורה סביבו. "הו, כן, כן." הוא חזר להניח את ראשו ולהמשיך לישון.
"ועכשיו, למנה העיקרית שלי," קארל יצא מהמטבח לבוש בסינר לבן מלוכלך וחובש כובע שף גבוה מתאים, ובידו עוד צלחת גדושה. "צלעות כבד ברוטב רימונים ועלי גפן. מאוד פיקנטי." הוא הניח אותה על השולחן בעוד אנג'י עקבה אחריו עם ראשה.
"כן, זה דווקא הרבה יותר הגיוני." היא אמרה ופנתה לשבת על הכסא בראש השולחן. היא הסתכלה על הארבעה כשישבו, ופתאום, חשבה על כך שבצורה הזאת הם לא נראו לה כלל כמו ארבעה נבלים מכושפים. הם נראו לה כארבעה ילדים שכל החיים לפניהם, שמסוגלים ליהנות מכל מה שניתן להם מבלי להסתכל על חצי הכוס הריקה שעל השולחן.
ואם כבר מדברים על כוס ריקה…
"איימי, למה את לא אוכלת?" אנג'י שאלה אותה כשראתה שהיא בקושי נוגעת במה שיש לה בצלחת.
"אני לא רעבה." השיבה במבט אדיש.
"טוב, את חייבת לאכול משהו." אנג'י אמרה לה.
"אבל אני לא רוצה." איימי התעקשה.
"אפילו משהו קטן, אחר כך תתחרטי על זה. את תהיי רעבה."
"תפסיקי להתנהג כאילו אכפת לך!" איימי קמה מהכסא באגרסיביות. "כולנו יודעים שאת עושה את זה רק כי את פוחדת ממה שיקרה לך אם לא." כולם פסקו ממעשיהם והרימו אליה את ראשם. אפילו רג'י התעורר מהמהומה. "את לא אוהבת אותנו, לא אכפת לך באמת!"
"זה לא נכון." אנג'י אמרה בקול רגוע.
"את משקרת לעצמך." איימי אמרה בקשיחות. "אז פשוט תפסיקי עם זה. המעשים שלך לא יגרמו לנו לחבב אותך איכשהו."
"האמת שאני-" רפאל הרים את ידו אך הושתק על ידה.
"תשתוק, רפאל!" הצעקה שלה גרמה לו להתקפל אל תוך עצמו. "נמאס לי מזה שאת חושבת שאת יכולה להיות טוב כל כך! נמאס לי שאת חושבת שאת יכולה להיות טובה יותר מאמא שלי." היא יצאה בסערה מהמזנון והשאירה את כולם משותקים לגמרי.
"רגע, איימי!" אנג'י קמה מכסאה ורצה אחריה. בצאתה דרך הדלת, ראתה שלא הגיעה רחוק כל כך. איימי ישבה בפינת המסדרון כשהיא חובקת את רגליה ומשפילה מבט אל הרצפה בפרצוף עגום.
"איימי," אנג'י התקרבה אליה. היא הסתכלה עליה מלמעלה ואז התיישבה על ידה. "רוצה לספר לי מה באמת מציק לך? אני יודע שזה לא קשור רק אליי."
איימי משכה בכתפיה בחוסר רצון.
"זה קשור לאמא שלך, נכון?" אנג'י הימרה בביטחון.
"אמא שלי מעולם לא התייחסה אליי ככה." היא החלה לומר.
אנג'י כיווצה עיניים ושאלה במעט חשש. "בנחמדות?"
"היא לעולם לא השאירה אותי מאחור." איימי תיקנה אותה ואנג'י הנהנה בהבנה. "עכשיו היא פשוט זרקה אותי. זה כאילו לא אכפת לה ממני."
"לא, אני בטוחה שאכפת לה ממך." אנג'י התעקשה מיד. "היא אמא שלך."
"אמא שלי היא לא כמו אמא שלך." איימי הזכירה לה.
"זה לא משנה. כל אמא אוהבת את הבת שלה." אנג'י חייכה אליה בנעימות. "אבל לכל אחת יש דרך אחרת להראות את זה, ולא כולן מסוגלות להראות את זה."
"ולך לפחות יש אמא לדאוג לגביה." שתיהן הרימו את ראשן אל הילד הצעיר שהתקרב אליהן והתיישב על יד איימי באנחה קלה. זה היה רפאל. "אני רק יכול להתפלל שאיכשהו יחזרו." הוא הוסיף.
"רפאל הישן והטוב, תמיד מוצא דרך להשחיל את עצמו." איימי העירה.
"היי, אם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה." הוא חייך בגאווה, ופנה אליה. "ואת ברת מזל, איימי. עצם העובדה שאמא שלך שלחה אותך לכאן רק מחזקת את זה שהיא רוצה שלא תיפגע."
"הוא צודק." אנג'י הוסיפה. "ואת לא צריכה להיות מדוכדכת מכך, את צריכה לשמוח."
"אולי אתם צודקים." איימי הצליחה להשתכנע. "אחרי הכל, נשארו לנו עוד כמה ימים."
"וואו," אנג'י חייכה כדי להסתיר את החשש. "ולחשוב שזה אפילו לא נחשב בתור יום אחד שלם."
"אל תדאגי, אנג'י, אני תמיד נמצא כאן לצידך." רפאל אמר לה.
היא חייכה אליו. "תודה לך, רפאל." אמרה ותפסה בידו בכוח ובכאב. "אבל אם תנסה להתחיל איתי עוד פעם אחת, תדע שזו תהיה הפעם האחרונה."
"כן, או-קיי." הוא הסיר את החיוך מפניו ולחש בכאב כשעזבה אותו. זה גרם לאיימי לצחוק.
צרחה מקפיאת דם נשמעה מכיוון המזנון וגרמה לשלושתם לרוץ לכיוונו בחיפזון.
הם נכנסו מבעד לדלת ונדהמו לגלות את המקום מבולגן והרוס עוד יותר מלפני כן, כשלא קארל, איב או רג'י נמצאים שם.
"הו לא," אנג'י התקדמה ובחנה את המקום בבהלה. "מה קרה כאן?"