אלי ועטרה

את אלי הכרתי ולא הכרתי,מין פרדוקס.
תמונות מאד חיות וברורות חולפות בראשי מלפני שנים רבות ובחלוף הזמן באה הכרות מחודשת עם אדם בגיל עמידה, נשוי עם ילדים בוגרים,שאינני יודע אף את שמם והם גם כבר נשואים עם ילדים משלהם.
חושב אני,האם יש בכלל משמעות להכרות זו וניסיון לחבר מחדש את הזמן האבוד? אני מחליט לבסוף כי אין לזה שום ערך ואין בזה בזה
גם כל עניין רגשי ולכן אני אומר לו, אלי,אנחנו כמו שני פגועי ראש שנפגשים ולא זוכרים כלום.
נכון אומר, הרי היה מפגש של תיכון ואנו בני מחצית מאה ומה כתבתי בספר הזיכרונות?
ומה כתבת אני שואל?
עונה לי,-כתבתי שזה היה מזמן ואני לא זוכר כלום!
באמת אלי,אני עונה לו, יש לך אמנזיה קשה,אולי אתה צריך רופא?
אל תדבר איתי על רופאים,קרא.
מספיק היה לי ביפן! ומראה לי צלקת של קרקוף מאוזן לאוזן.
מה זה שאלתי, חטפת מצ'טה בראש וטסת ליפן שיתפרו לך?
מה פתאום עונה.
נסעתי לפוקוג'ימה, ד"ר פוקוג'ימה,שיתקן לי את הראש. מסתבר שהרבה זמן לא ראיתי בעין אחת ולא שמתי לב לכך.
והסתבר כי יש לי מנינגיומה. אתה יודע בטח מה זה. והיא אשר לחצה לי עצב ראיה.
חיפשתי ומצאתי את הרופא אחרי שאיש לא רצה לטפל בי.וקרה נס! אני חי ונושם ואפילו פתחתי חזרה את המשרד ואני מופיע בבתי משפט.
רק מה מוסיף,אני לא מצליח להריח דבר.
סליחה על הביטוי מבחינתי סטק יפה וחרה מריחים אותו דבר,רק נראים אחרת וכך אני מצליח להבדיל.
זאת אני יודע,עניתי!
הרי איך מצאתי אותך?בעיתון! זכית בקייס גדול וראיתי כתוב בו ,אלי בר-עם.
הפנים היו קצת מוכרות ומיד קישרתי אותך עם השם הפולני שהיה לך. ודרך אגב,הוספתי, אתה תתרן.זהו שמך כאחד שאינו מריח דבר.
נכון ענה,
ולגבי השם,האצילות מחייבת. עורך דין בר-עם נשמע יותר טוב מברומובורסקי לזה בטח תסכים.
אולי,אמרתי,אבל בסופו של דבר לשם אין חשיבות ומי כמוך יודע זאת.
חשוב מה עשית בחיים ולאן הגעת. ורק שתדע שאני זוכר איך עמדת כמו פסל במכולת הקטנה של הוריך,זוג זקנים אשר עייפות גדולה בפניהם,עיניהם כבויות ו הם מעבירים כיכרות לחם שחור ובקבוקי זכוכית מלאי חלב ,לחנות.
היינו ילדים ,אך הרגשת את סבלם כפי שאני הרגשתי את סבל הורי.היינו דור שני לשואה והבננו דברים מבלי שיסבירו לנו.
נכון, ענה אלי והוסיף.
הם שברו את ליבי,לא רואים דברים כאלו היום וברגע שעברו מן העולם החלטתי לעזוב ונסעתי ללמוד משפטים.
ובהמשך הכרתי את עטרה,התחתנו ועשינו כמה ילדים.
אלי אינו מרבה בדיבור,הוא סגור ומסוגר,כך היה וכך נישאר.
קשה להוציא ממנו משפט שלם ואת רגשותיו,שומר הוא לעצמו.
והנה יום אחד מודיע לי במפתיע כך.
יוסי, נמאס לי. אני סוגר את המשרד ונוסע לפריז!
מדוע שאלתי בתימהון?
לא ענה לי.
ומה עם עטרה,מה עם הילדים,שאלתי, וממה תחיה בכללי?
נסתדר,ענה,אהיה יועץ משפטי לחברות בפריז!
יועץ? איך תייעץ לצרפתים? הרי עוד בתיכון היה לך רק מספיק בצרפתית!
אני לומד, ענה אלי!
וכך נעלם אלי לשבע שנים.
נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.השאיר הכל מאחוריו,התגרש במשך הזמן מעטרה ואבדו עקבותיו.
יום אחד אני פוגש את אפרים וזה אומר כך,פגשתי את אלי במטרו!
אלי מנסה כל מיני דברים,אך ברור שלא מצא עבודה,כי מי ייקח זר אשר שפתו עילגת ולכן הוא חי בבטלה גמורה.
מסתובב לו ברחובות פריז,מסתכל על בנינים וחי לבד כמו כלב. ממה הוא חי-לא סיפר לי.
חלפו להם עוד שנתיים ואלי חזר לישראל.
ואיך זה נודע לי?
גרושתו עטרה ספרה לי. עטרה היא גם משפטנית ובעלת תפקיד של דיקן באחת המכללות למשפטים בישראל.
את עטרה כמעט לא ראיתי במהלך השנים וכאשר נפגשנו מדי פעם, שמעתי ממנה רק דברי נאצה וזעם על אלי.
אלי בישראל? שאלתי בהפתעה.
כן ,ענתה,הוא עובד כמתווך דירות באור יהודה ורק זה מה שאני יודעת.
כמה עצוב אמרתי לה.
את בטח תומכת בו.
מה פתאום! ענתה. הוא לא מעניין אותי יותר וגם איננו מתקשר אלי או לילדים.
עטרה,עניתי,אלי חולה,היה לו גידול במוח,אולי איננו אשם,צריך לעזור לו!
לעזור, צחקה? אין מצב!
ולפני חודשיים,עטרה מתקשרת ומודיעה לי כי אלי מאד חולה.
כולו צהוב,נושם בקושי ומאושפז בבית חולים.
ומוסיפה,הוא ידע שיש בעיה אבל לא התיחס,עד שהגיע למצב שכל הלבלב והכבד שלו הפך נגוע בסרטן ואי אפשר אפילו לנתח אותו.
פיק ברכיים אחז בי ושאלתי.
היית אצלו?
, בודאי ענתה!
הוא מתקשר אלי ואני באה לבקר ואפילו צילמתי חמישים תמונות,כאשר הוא במיטה,יושב קצת על כיסא וגם כאשר מצליח מדי פעם לאכול דייסה.
אבל,אומרת לי,הרופאים נותנים לו שבועיים לחיות.
אין מה לעשות.
וכך אמנם היה.
הגענו ב"שבעה", לביתה של עטרה.
היו לא מעט אנשים,עטרה מחלקת קפה ועוגות ועל השולחן הקטן,אלבומים של אלי,כמה תעודות וגביע של תחרות אופניים בו זכה.
ועטרה קושרת שיחה עם כולם כמארחת למופת.
התיישבתי לידה.
עטרה, רציתי לספר לך כמה דברים על אלי שאולי אינך יודעת, וסיפרתי.
עטרה מסתכלת עלי בתמהון ועונה,לא ידעתי! לא שאלתי אף פעם על ילדותו של אלי והוא לא סיפר לי.
באמת לא שאלת אף פעם?
לא, ענתה ביובש.
ופתאום חיוך רחב הופיע על פניה ואומרת לי כך.
בוא תראה כמה תמונות של אלי שצילמתי לפני יומיים.
ולפני שהספקתי לזוז,שלפה שבע תמונות צבעוניות בהם אלי שרוע מת במיטתו,עיניו פקוחות,פיו פעור והוא צהוב כלימון