לשאוף לפסגה – פרק שני

פרק ב'
הפצרתי באמא שאני זקוקה לליווי מאחר ויהיה לי קשה מאוד אם היא לא תהיה נוכחת במבחן הקבלה שלי לפנימיית אומנויות. התחלה חדשה מאוד מחדירה בתוכי סימני שאלה לא פתורים. פחדי בלתי מוצדקים וחששות שהם חלק בלתי נפרד והכרחי מהאני הפנימי שלי.
הסברתי לה שמכיוון שיש מפגש כיתתי, אני מעוניינת שהיא תתלווה אלי כדי שלא אהיה לבד. בנוסף לכך, הוספתי בשיחה שאני מתרגשת וחרדה בו זמנית. השיחה התנהלה ברוח טובה ובסבלנות דבר שאפיין אותי.
עיני קרנו ודמעו כאחד, אמא רכנה לעברי ורפרפה
נשיקה בלתי מרוגשת סמוך לאפי, הסמקתי קלות.
איזו טמבלית, הרשיתי לעצמי לחייך ללא היסוס ומחשבה יתרה. בנימה אופטימית זו תמה שיחתנו.
ניגשתי לחדרי במרוצה כדי לארוז את מזוודתי הקטנה שהיתה מונחת על המיטה התחתונה.

אירגנתי בעזרתה של אימי את המזוודה לקראת ההליכה המתוכננת לפנימית אומנויות.
נגררתי אחריה באפיסת כוחות מוחלטת. היא העבירה סירוק קל על תלתלי הזהב הסבוכים והפרועים שלי
כדי שלא אראה מוזנחת במפגש עם בנות כיתתי. לאחרונה, הם נעשו זהובים מאי פעם. תלתלי הבהיקו באור השמש המסנוורות. עיניי הכחולות ריצדו והחווירו לפתע. שערותי נראו בהירות, רכות ואף
מרשימות מאי –פעם . שלא כבדרך כלל שערותי מכווצות ונראה כאילו הסתפרתי למרות שבשנים האחרונות כף רגלי לא דרכה בשום מספרה.
שערותי הסתדרו בקו חד וארוך למקלעת ארוכה ודקיקה. הנפתי את ידי בעצבנות מכיוון שכאב לי כיוון שהמסרק שבו אמי השתמשה לסירוק שיערי הפרוע והסבוך היה עם חודים מסומרים עד כדי כאב. כך שלפעמים הייתי שעה קודם לכן, מכינה עצמי נפשית, לטקס הסירוק הקשה. הייתי נאנקת מכאב ומבקשת לבסוף בחנתי את דמותי בהנאה, ואהבתי את מה שעיניי ראו.

לקראת הפגישה
עיניי נצצו משמחה והתרגשות כאחד, ומצד שני הייתי שופעת חששות ופחדים שלא הבנתי מניין הם צצים, ההתרגשות, השמחה, הפחד והחשש- הכול התערבב ביחד. אומנם , עדיין לא היה אישור שאני אלמד בפנימיית אומנויות , כי עדיין אינני בטוחה שאעבור את מבחן הקבלה בשלום, כי היועצת לא תלתה תקוות רבות בהעברתי מחינוך מיוחד לכיתה מקדמת. בוועדה עצמה , הציבו בפניה עולם מלא אופציות ורשימות שונות של אולפנות אחרות שיתכן ותפתח בהן כיתה מקדמת. ואז שם יקבלו אותי בזרועות פתוחות במידה ונותרו מקומות פנויים.
היתה אולפנה אחת ממוקמת סמוך לעבודתה של אמי , אולפנה לבנות לכיתה ז' עד יב' , אבל חשבתי לעצמי לא לקחת בחשבון שאתקבל לשם כיוון שדבר כזה עלול לנטוע אכזבות שווא בליבי במידה ולא אתקבל לאוולינה. אך אפשרות זו עדיין היתה קיימת.

אני , למודת ניסיון משנים עברו שדברים כמו מבחן קבלה הם דבר לא פשוט ומסובך, שצריך לשרך את הרגליים בשביל למצוא את המקום הנכון שיתאים בכל מאות האחוזים בשבילי. הדברים היוו מכשול וקושי עבורי והיו מסובכים ולא פשוטים, עצומים ובלתי נמנעים. הדדך שבה נהגתי בחוסר סבלנות דבר שאפיין אותי בכל-כך מצבים שמעמידים אותי במצבים מביכים ואפילו מבישים שלא ידעתי כיצד לנהוג בהם כי הייתי חסרת ניסיון במקרים הללו, או השד יודע מה.
האפשרות השנייה נבדקה , אך השיבו את פני אמי ריקם, משום שאמרו לה שנפתחו שם באולפנה כיתות מבר בלבד המיועדות לתלמידות שעצמאיות מסוג הנערות שדוגרות על חומר הלימוד . לכן נשללה אפשרות זו כליל , כי לדעתם אני לא מתאימה לסוג כיתה זו. ולא נראה להם שכיתה מקדמת תפתח בטרם ינתן אישור מנציג משרד החינוך כיוון שיש חוסר בכמות כיתות המקדמות שהינם מועטות ביותר.
זהו החלטתי, מספיק להתלבט
הודיתי לעצמי על ההחלטה שגמלה בליבי ,כבמבטה קסם , קמתי ממקומי בהחלטיות. היום זה יום חדש מלא תקוות , מלמלתי לעצמי חרש , עלייך להאמין בעצמך , ואם תאמיני הכול יתהפך לטובה.נעלתי את סנדליי כהרף עין. ותוך דקה הייתי כבר מוכנה ומתוקתקת.
אימי בהתה בהפתעה , כמובן היא לא האמינה , שבתה אכן מסוגלת להיות מהירה וקלילה, מאשר להתלבש באיטיות . בקיצור, היום הזה שהתחיל לא טוב הביא אותו שני שינויים גדולים ומשמעותיים פי ארבע שלא כבכל בוקר רגיל ושגרתי בבית משפחת סיאני. אימא חייכה מאוזן לאוזן , מתוח על פניה.
האוויר הטעון והמהול ששרר בבית , התחלף באוויר נעים ומדבק, משב רוח רענן ליטף קלות את שערותיי הבהירות .

הגיע היום שופע התקוות אך מלא חששות. ניסיתי להיאבק בתחושת החוסר ביטחון , שהציפה את כל כולי. חוסר בטחון שסחבתי איתי לאורך כל השנים עד כה.
מרוץ רב תכליתי החל משמלאו לי חמש שנים בלבד. הרופאים – הפסיכולוגים אבחנו שאני לוקה בקשיי התבטאות חמורים עקב היותי חסרת יכולת לבטא את עצמי בכל המובנים , הן בפן הרגשי והן בפן ההתנהגותי. הרופאים לא הצליחו לגשר ולהבין בין הפער בין יכולות הלימוד הגבוהות שלי לקושי ההתבטאות הנמוך שלי, ולדאבונם , את הבעייה הפסיכולוגית הם לא הצליחו לפתור עד עצם היום הזה.

באופן מפתיע גיליתי שאני יודעת לבטא את עצמי בכתיבה
זה היה, כשמלאו לי עשר שנים , הכתיבה הזאת הניעה אותי להמשיך הלאה ולצמוח בתחום זה בעבר ועכשיו.
אימי השתוממה ושמחה על עצם העובדה שאני כותבת .. הסברתי לה שזה הדבר שאני הכי שואפת לעסוק בו לכשאגדל , למרות שבתחום הזה לא מרוויחים כסף ,ולכן אאילץ לבחור עבודה מסודרת , והכתיבה תהיה תחביב בזמן הפנוי.
עוד חלום שהיה לי בילדותי, חלמתי להיות דוגמנית , להתהלך בביטחון על המסלול, כדי להרוויח כסף בתחום הדוגמנות והשירה , אבל חלום זה כבר לא יצא לפועל, מעצם העובדה שאני דתייה טיפוסית ממשפחה תימנית אסלית , חלום זה נשלל ממני בתוקף שנאסר עליי בפרוש , להתלבש באופן צנוע והולם בלבד.
נואשתי מהחלום להיות דוגמנית , התרכזתי לחלוטין אך ורק במלאכת הכתיבה. קיוויתי , שיום בהיר אחד, אהפוך להיות אחת מהסופרות המדוברות בעולם , שיפגינו כלפיי יראת כבוד והערצה. מה שהייתי בטוחה באמונה עיוורת , בכוונה , במחשבה תחילה .
מלכתחילה לא פיתחתי אשליות לגביי חלומי להצליח כסופרת , כי ידעתי שהדרך אל החלום הנ"ל, כרוכה באכזבות ובכישלונות ובניסיונות שלא ידעתי אם אני מסוגלת לצפות בהן מנגד ולנפנף בזה. משום שאני נוטה להיעלב על נקלה בכל מיני אסוציאציות שאירעו לי ביומיום.
" את כבר מוכנה? כל כך מהר ? " שאלה אימא שלי בפליאה, " כן ," קראתי בשמחה, " מה עם הנעליים? תזדרזי , יש לנו חמש דקות להתארגנות, קדימה , לא להתמהמה!", דחקה בי בעצבנות , " נא לדייק בזמן, מה?" , אמרתי בקרירות אופיינית , " תפסיקי לזלזל בזמנים , את מוכרחה לדעת אחת ולתמיד , לדייק בזמנים ולהיות עקבית , להישמע לחוקים, " נזפה בי כהוגן , " נו באמת , אני לא ילדה קטנה , אני כבר בת שלוש עשרה, אימא , מתי תביני זאת?" אמרתי דרך הוכחה, " את אכן בת שלוש עשרה , אבל את נוהגת כבת שנתיים, תתבגרי כבר!" הוסיפה באגרסיביות, " די," קראתי בילדותיות , נימי דמי רתחו מרגע לרגע. נשמתי בכבדות ובו בזמן התנשפתי אגב חרחור קל שהחל להידרדר יותר ויותר.
הבלעתי צחקוק בלתי נשלט , ניגשתי לעבר חדרי ואחזתי בידית תיק הטילון . אהבתי את הלוק המרענן והחדשני שלי. אני ואימא שלי ירדנו לאיטנו במורד המדרגות. התהלכנו בצעדים גדולים לעבר תחנת האוטובוס כדי לקחת קו שמונה עשרה המוליך לשער פנימיית אומנויות. מיהרנו במטרה לא לפספס אותו , רצתי כאחוזת דיבוק , כי רציתי להספיק את האוטובוס הראשון לפנימיית אומנויות. לבי הלם באופן מפחיד ומוזר , הוא היה על סף סערת רגשות גועשת .
כשהאוטובוס עצר בקצהו השני של הכביש, הסתערתי לעבר המדרכה בריצה קלה.
אמי כעסה משום שלא נהגתי בהתאם לאמצעי הזהירות , היא לפתה את זרועי בצבת אצבעותיה בחוזקה , לא יכולתי לבלום את התנגדותי לכך.
ירדתי בזהירות במורד המדרגות לבל אמעד ארצה. עיני הביטו בביישנות אחר דרך מוצא כלשהו, הבטתי אנה ואנה בדאגה שאימי לא תעלם לפתע. עיניי הכחולות הבזיקו בזוהר השמש , הן נעשו זוהרות ומרצדות כזרקורים מהבהבים. השתדלתי להסתיר זאת . מזווית עיני קלטתי שהחלו להגיח בנות נוספות אף הן למבחן קבלה.
בת אחת , שמה עדיין לא ידועה לי , בהירת שיער , תכולת עיניים , תמירה ודקיקה כמקל , תלתליה קיפצו בעליצות אין סופית . סקרתי אותה מכף ועד רגל , חרטתי בזיכרוני כל פרט ופרט. לפתע , ניגש לעברי, הנער תכול העיניים שניכר בו שהוא משקיע עד הפרט האחרון במראהו החיצוני , הוא הביט בי בעיניים שואלות. קלטתי שהוא מביט בי , השפלתי את מבטי. " מה שמך?" שאל בפשטות , לא ידעתי מה לענות , " מה שמך?" , חזר והדגיש ברשמיות , הוא הושיט את ידו לעברי , " אם כבר אתה שואל קוראים לי שיר , אוקיי?" מלמלתי בנימה צפצפנית, " נעים מאוד , אני אוראל ," קרא כמהופנט , חייכתי במבוכה . הוא חייך חיוך רפוי בלי להישיר מבט אליי. " את מתרגשת?" ניחש , הסמקתי קלות עד שלחיי בערו ללא הפסקה. " מה , זה כל-כך בולט?", נעתי וזעתי במקומי בחוסר נעימות. " כן ," אמר בקול רם אך שקט. הרצנתי ,טמנתי את ראשי על מנת שלא יראה שאני מסמיקה בגללו, למזלי הוא לא הבחין בהתרגשותי. הסומק בלחיי רק הלך והחמיר, הוא נדלק עליי , לא רציתי להודות בכך בפניו. הוא התבונן בפניי בחיבה ללא אומר.

החלפנו מבטים , חייכנו זה לזו בביישנות. העלתי סומק בלחיי . הוא התעופף לדרכו בעוד עיניי הכחולות ננעצו בו בהחמצה. סקרתי אחר צל דמותו ההולכת ונעלמת בקו האופק. החרשתי בעוד אימי סקרה אותי בפליאה , היא בחנה את המתרחש ופסענו חרש זו לצד זו לעבר חזית הבניין. בקרבי השתוקקתי להיפגש עימו פעם נוספת.
העמדתי פנים כלא יודעת , נכסנו לצריף המזכירות, התפלאתי בגלל שחשבנו שהפנימייה ממוקמת בעיר , אבל הפנימייה עברה לרח' יוחנן בן זכאי החל משנת תשעים ואחת כמשכנה התמידי והקבוע. התהלכתי והבחנתי באשנב הקשור לחדרון צר אך גדול מימדים, שתיי מחיצות נפרדות , יושבות שתי נערות האחת הסבה את עיניה השחורות לעברי וצחקקה צחוק מסתלסל והדביקה את צחוקה של חברתה ,
ואילו , הבהירה שמימינה , דפדפה בין השמות המצוינים על הטבלה ועינייה הכחולות עקבו בניסיון למצוא את שמי והורתה בידה על השם שלי " טליה , מי הגיעה?" שאלה רחל , " התלמידה החדשה , להכניס אותה אלייך?" הנערה וידאה שהמנהלת תשלוף את שמי מרשימת התלמידות החדשות לשנת תשע"א, " איך קוראים לך? נעמה?" תמהה הנערה והסבה את עינייה השחורות אליי, " לא , שיר," תיקנתי אותה בנועם , הסמקתי פי שתיים מיום אמש , והבהירה שמבין השתיים הבחינה בזאת , " כבר על היום הראשון גואה בך ההתרגשות?" גיחכה הנערה, שתיהן הפנו את מבטן אליי בפליאה ," טליה , תגידי לה שתיכנס אליי כעת ," הורתה רחל , האיש ניצב לצדן סימן שעליהן להמשיך בעבודה שלשמן הן נמצאות .