התיכון למתים פרק 3: המשאלות שאנו נושאים בליבנו

פרק 3: המשאלות שאנו נושאים בליבנו

קלאוס ומאט ביין התהלכו ברחובות העיירה החשוכים, עיניהם היו שחורות – אפלות ושפתיהם לבנות ומשתלבות עם צבע גוון עורם. על פניו של מאט הצעיר היה דם מרוח ברשלנות, כמה מהדם נשפך מפיו אל חולצתו הלבנה והכתים אותה. קלאוס הלך בפיכחות מלאה ופיקח על אחיו הערפד. בגלל היותו בן כלאיים – דמם של בני אנוש אף פעם לא פיתה אותו.
"קדימה, קלאוס, מי הבא בתור?" שאל מאט בצחקוק עליז בעוד שהוא מלקק את אצבעותיו בכדי להסיר לגמרי את הדם.
"אני חושב שנפסיק." אמר קלאוס בהיגיון,
"חושב? כי אני לא." הוא אמר וכשהבחין בבת אדם, נערה, הולכת לכיוון ביתה הוא מיד רץ לעברה במהירות. שיערו הזהוב של מאט השתלב עם החושך, הוא חטף את בת האדם ונעץ את ניביו בגרונה הדק, הדם נשפך אל תוך פיו והוא מצץ את דמה. קלאוס שהתקרב אליהם הרחיק את אחיו מגרונה, היא צרחה רק כאשר התנתק ממנה – כאילו אהבה את הנוכחות של ניביו בגרונה. הוא נעץ את ניבו בפרק כף ידו והצמיד אותו לשפתיה,
"אתה בסך הכול צריך להיזכר מה הטעם של ערפדים." הוא צחקק בין מילותיו, הנערה שתתה את דמו של מאט ובשנייה הוא שבר לה את המפרקת.
"מאט, די." אמר קלאוס, עיניו השחורות האדימו מעט בגלל נוכחות הדם שכעת הפך לדם של ערפדה. היא קמה ומיד קלאוס זינק עליה והתמכר אל הטעם המוכר. כשהם הרגו אותה לגמרי הם פנו ללכת מהסמטה. על הרצפה היו שני דפים, אותו דבר.
התיכון למתים קורא להם.

"לורן, תירגע." אמרה לין בצחקוקים כאשר הוא מפזר נשיקות על גרונה, השניים נכנסו אל דירתה, היא הסתובבה אליו ונשקה לשפתיו שהתחילה להפוך לפראית, הוא הניח את כפות ידיו על אגנה והצמיד אותה אליו, השניים נפלו אל הספה כשלין מעל לורן.
לורן היה בעל שיער חום בהיר וחולצה אפורה, עיניו היו בגוון האפור של החולצה והוא נשך את שפתיו מעט, מבלי לשים לב הניבים ננעצו בשפתו התחתונה וגרמו לו לדמם.
"היי, אתה מדמם." היא אמרה כשראתה את שני שובלי הדם שנשפכו מהחורים שיצר בשפתו. האור של הירח המלא פגע בגופו וכעת התחיל להשפיע עליו. הוא קם במהירות והפיל אותה על הרצפה בחוסר אכפתיות.
הוא פלט קול מהגרון, נהמה, והשתעל. הוא פנה להביט בידיו כשציפורניו מתחדדות. הוא צרח מכאב וצרחתו השתנתה ליללה. הוא כרע על ברכיו והזאב שבתוכו פרץ החוצה.
פרווה אפורה כיסתה את כל גופו ושריריו גדלו ונהיו מותאמים למבנה גופו של זאב. זנב פרוותי פרץ מעצם זנבו ורוק נשפך מפיו, הוא רץ בחזרה אל לין וטרף אותה באכזריות כשהוא שומע את צרחותיה. הוא פסק כשלא נשאר שום עדות לכך שהייתה חיה בכלל. מלבד כתם דם ענק.
הוא השתנה חזרה לאדם ונאנח בכבדות, דמעות של אשמה נפלו מעיניו והוא כיסה את פניו.
"לא שוב…" הוא אמר כשהביט בכתם הדם. הוא שנא את הירח המלא. הוא הסתובב ופנה להביט בפתק שהיה זרוק על הרצפה. הפתק השחור שכולם קיבלו – ההזמנה לתיכון המתים.

"אז איך זה הולך כל העניין הזה?" שאל האדם החמדן בעוד שהוא משפשף את כפות ידיו זו בזו בחיוך תחמני, האדם היה אחד מיני האלפים שליליאן כבר ראתה והתייאשה מהם. אך הפעם ידעה גם כיצד לנצל זאת. היא הייתה בעלת שיער שחור ארוך כהה ואסוף לקוקו גבוה וצמוד, עיניה הכהות הביטו בו בהשתעממות.
"יש לך שלוש משאלות," היא הרימה את שלושת אצבעותיה כשהאצבע הראשונה שהרימה הייתה האצבע השלישית.
"אז אני רוצה להיות הבנאדם המעושר ביותר בעולם!" קרא בחיוך, ליליאן צחקה לעצמה ונקשה באצבעותיה, הם נשארו שוב על אותו הר אפור, הוא הביט על בגדיו ולא ראה שום דבר שהציג את עושרו.
"בבקשה." היא חייכה בשמחה,
"אבל אני לא עשיר!" צעק לעברה בהתלוננות, היא פתחה את פיה בהפתעה שקרית,
"אתה התכוונת לכסף? אוי אני מצטערת, חשבתי שאתה רוצה להיות הכי מאושר בא', יש לך עכשיו שניים עשרה ילדים, ידוע שילדים הם המקור לאושר." היא צחקקה ומשכה בכתפיה, "נסה שוב." אמרה בקול מיואש שהופיע פתאום, היא רק רצתה שזה יסתיים.
"אני רוצה שיהיה לי הכי הרבה כסף כאן." אמר בשמחה.
"אוקי," אמרה ונקשה באצבעותיה ושוב, האדם היה עם אותם בגדים ולא היה שום סימן לכך שקיבל יותר כסף, מלבד עננה סגולה וקטנה שריחפה מעליו והפילה על ראשו סנט אחד.
"מה הבעיה הפעם?" הוא קרא בקול מורגז,
"אני הורדתי לכולם סנט מההכנסה החודשית שלהם, אתה קיבלת את הסנט הזה." היא אמרה בחיוך מעצבן,
הוא שאג בזעם והכה עם ידו בגזע העץ שהיה קרוב אליו. פרקי אצבעותיו האדימו מהמכה והוא צעק בכאב.
"הלוואי שהיה לי קרח." דיבר לעצמו אך היא שמעה זאת ומתוך העננה הסגולה נפל שקית עם קוביות קרח, אותה יכול היה לשים על פרקי אצבעותיו.
"את צוחקת עליי?!" קרא בכעס והיא כבר נעלמה. כשהגיעה אל המקום החדש הופתעה לגלות שהיא נמצאת במקום חשוך, היא לא יכלה לראות דבר.
"היי, איפה אני?" היא דיברה לעצמה,
"יש לנו רק משאלה אחת," זה היה קול עמוק ומפחיד שדיבר מתוך החשכה. ליליאן המבוהלת בלעה את רוקה בפחד.
"אוקי, מה המשאלה?" שאלה בקול רועד,
"הלוואי שהיה לנו מבוך ענק מלא במכשולים ומשימות מפחידות, מבוך שאפילו בני אלמוות יוכלו למות בו." אמר האדם בתוך החשכה, הוא היה האחראי על המבוך – על התיכון למתים. "ושתהיה חלק בו."
הוא היה ממוקד כל כך וספציפי כך שהיא לא יכלה להתחכם, וגם אם לא היה כך, היא פחדה ממנו יותר מדיי בכדי להמרות את פיו וליצור לו משאלה אחרת.

נשיא התיכון חייך אל הג'ינית שצירף אל התיכון שכרגע יצרה לו, היא נעלמה בנקישת אצבע פשוטה והמבוך נוצר אל מול עיניו, פניות שונות היו בו ומכשולים, יצורים חיכו לחבורה שם. ליליאן כבר הייתה שם, מחכה לשאר, שהגיעו במהירות. הנשיא ראה אותם, את כולם. הוא צחק ברשעות והביט בהם כאילו היו כלי משחק שלו. הם לא ראו אותו, אך הוא ראה אותם.
"הג'יני היה החלק האחרון בארגון המשחק," הוא אמר בקול עמוק מפחיד ומלחיץ. הוא הניח את הקלף הלבן בעל הציור שלה על שולחן העץ שהיה ברשותו, "ג'יני, איש דרקון, אחים – ערפד ובן כלאיים, איש זאב, איש פנתר, רוח רפאים, מומיה, מהלכת בעור, שדה, מלאך מוות אחד, ורוח."
הוא שלף את הטלפון שלו והתקשר אל הבוס שלו,
"כן?" הוא ענה בקול נמוך ועמוק עוד יותר מהנשיא.
"הם כולם אצלי, כול מי שביקשת נמצא פה. מאנה פריור עד מאט ביין, כולם." אמר בצחקוק מרושע,
"תתחיל את המשחק. תזכור, המנצח יהיה המשוגע ביותר." הבוס השיב,
"המשוגע ביותר, יהיה השליח שלנו לשאול." הנשיא אמר בקול בטוח, "והוא יביא לנו את טִיריאו קולֳאסי."