שתי נשמות נצחיות- פרק 1: "כסף"

כיום שנת 1850

על ברזיל אפשר להגיד הכל. מדינה שהשמחה שופעת ממנה. ריקודים, קרנבלים, בגדים צבעוניים, משחקים, והתאפיינותה בלכידותה של המשפחה, אך בין היתר ישנו עוני רב, פשע, ואזורים שהאור חמק מהם.

בבוקר שטוף שמש בכפר קטן בברזיל, כפר סַנְטַה גַרִייָסֶנְטֵה, השוכן בגבולות יער האמזונס, עמל קרלוס בטיפוח חלקת האדמה הצחיחה הנמצאת מאחורי ביתו הצנוע והדל. קרלוס בעל העיניים החומות יצא לשעבד את אדמתו כשהוא לבש את מגפיו החומים והמאובקים, את חולצתו החומה והבלויה כששני הכפתורים הנמצאים באזור גרונו פתוחים וחושפים מעט את חלקו העליון של גופו המחוטב, ועל ראשו כובע בוקרים חום שאף הוא היה בלוי ודהוי.

"קרלוס, קרלוס." קרא רודריגו אחיו של קרלוס בן העשר בדאגה, כשהוא יצא מפתח ביתו אל מדרגות הבית הנמצאות ממול לדלת הבית. קרלוס הזיז את ראשו לכיוון הקול הזועק של אחיו, ניגב את זיעתו באמצעות מגבתו אשר נמצאה מאחורי מכנסיו, בין החגורה החומה המסיבית למכנסיו בצבע חאקי, נטש את מעדרו, ורץ במהירות לכיוונו של אחיו.
"מה קרה? זה עוד פעם קרה?" שאל קרלוס בתמיהה כשהוא נשם בכבדות וניסה לשמור על קור רוח כדי לא להדאיג את אחיו, אך בלבו היה לחוץ מתמיד.
"כן." אמר רודריגו בטון עצוב.
קרלוס אחז במעקה הנמצא לצד מדרגות ביתו, עלה בדרגות במהירות, הניח את כובעו על שולחן ביתו הנמצא ליד כניסת ביתם, ורץ לכיוון המצוקה.
"קרלוס מה נעשה? היא חייבת תרופה." אמר תומס אחיו התאום של רודריגו אשר ישב לצד אמו החולה במיטתה הרופסת כשהוא דמע וחיבק את ידה של אמו בחוזקה.
קול הקאה של אמו נשמע לפתע בשיחתם המודאגת של קרלוס ותומס.
"טוב, היא רוצה להקיא. תומס לך תביא את הדלי מהר." אמר קרלוס כשהוא האיץ בתומס.
"לא רוצה, אני לא רוצה לעזוב אותה. אם יקרה לה משהו עד שאני אבוא?!" בכה תומס בקול.
"תומס לך תביא את הדלי כבר!" זעם קרלוס על אחיו ובתמורה החזיר תומס גם הוא בטון עצוב וזועק, "לא רוצה!"
במקביל למריבתם אץ רודריגו להביא את הדלי לאמו מאחר שידע כי תומס קשור מאוד לאמו ולא יעשה דבר.
"הנה קח." אמר רודריגו לקרלוס כשהוא נשם בכבדות.
"יופי, תודה רודריגו." אמר במעין טון גאה ושַלֵו כשהוא שפשף את ידו על ראשו של רודריגו, בעל השיער השטני-חום, כמי שמחמיא ומפגין את גאוותו בו.
קרלוס אחז בראשה והרכינו לכיוון הדלי, "הנה, אמא." היא הקיאה את נשמתה כשרודריגו רץ במהירות לכיוון הכיור, לקח את כוס החרסינה ששכנה על השיש לצד הכיור, מילא אותה במים מהברז, ורץ חזרה אל קרלוס אחיו הבכור בן העשרים ואחת.
"קח." אמר רודריגו בתמימותו ובדאגתו הרבה לאמו.
"תודה. לך תביא את התרופה של אמא." אמר קרלוס כשהוא לקח את השרפרף החום מלא השריטות והשפשופים הנמצא מתחת למיטתה של אמו והתיישב לצדה כשהוא אחז בדלי שאמו הקיאה.
"אבל אין." אמר רודריגו בנחרצות כשהוא הוא אפילו לא זז לכיוון התרופה.
"מה אין? תביא רגע את קערה מהארון אליי." אמר קרלוס בדאגה כשהוא הורה לו והבחין באמו במעין מבט רחמני.
"הנה." הביא רודריגו את הקערה כשידיו הושטו לפנים.
"לא יכול להיות. לא מזמן קניתי לה את זה מהשוק." קרלוס הופתע והתחיל לדאוג יותר. קור רוחו אשר ניסה לשמור נמוג, ואחיו המודאגים והוא החלו לדאוג יותר.
"ק..קק..קרלוס" קראה אמו כשהיא היא נשמעת תשושה וכאב ממלא את דבריה.
"מה?, אמא." אמר קרלוס בחרדתיות מפגינת אהבה כשהוא התקרב אליה. היא הנידה את ראשה בשלילה וסמלה לו לא ללכת. קרלוס החל להתמלא יוזמה והחל לחשוב על צעדיו הבאים לריפוי אמו.
"רודריגו, כמה כסף נשאר בקופסה?" שאל בטון מורה ואחראי.
"עשר..," אמר בטון מפוקפק כשהשתנה עד מהרה לטון מפגין ביטחון, "כן, עשר ריאל."
"רק 10 ריאל??" קרלוס שאל כשהוא נדהם למשמע אוזניו כשהוא פתח את עיניו ונלחץ אף יותר, "איך אני אקנה את התרופה הזאת? רק היא עולה לי 200 ריאל."
"אמא, אל תלכי אני רוצה אותך איתי." קרא תומס בבכי שוב כששמע את אחיו קרלוס.
"טוב אל תדאגו אני אטפל בכסף. תישארו כאן תשמרו עליה." לקח קרלוס את כובעו וירד ממדרגות ביתו.
"לאן אתה הולך?" תהה רודריגו כשהוא רץ לכיוון הדלת וחולצתו התכולה התנוססה ברוח. קרלוס עלה על אחת המדרגות קרע ברך ותפס את כתפיו, "אני הולך לדאוג לאמא ולכם. אתה אחראי לשמור על אמא ועל תומס, בסדר? אני סומך עלייך." אמר, קם, ושפשף את ידו בראשו שנית. קרלוס ירד ממדרגות הבית והתרחק מעט. רודריגו רץ לכיוונו, "מתי תבוא?" תהה.
"עוד שעה בערך." השיב, "אתה יודע מה לעשות אם יקרה לה אותה הדבר, נכון?"
הוא הנהן בחיוב חזרה.
"יופי, אני סומך עלייך." אמר ורודריגו הפתיע אותו בחיבוק גדול מלא אהבה.
"ביי."
"ביי." השיב קרלוס בחזרה ורץ לכיוון הבתים האחרים השוכנים בכפרו.

קרלוס נכנס לאחד הבתים הנטושים בכפר, אותו הבית של "עברייני" הכפר.
"אף אחד לא נכנס." אמר השומר, בעל בגדיי הבוקרים הקרועים והמאיימים, אשר ישב לצד דלתו של "מנהיג" עברייני הכפר כשהוא דחף את קרלוס אחורה בקלות.
"תן לי להכנס." אמר קרלוס בעצבנות וניסה לפרוץ את אותו שומר כדי להיכנס לחדרו של "המנהיג".
"לך מפה." אמר השומר באיום.
קרלוס הלך לכיוון היציאה, השומר חזר לשבת בכיסאו הנמצא לצד החדר, כשלפתע הוא חזר אל השומר, העיף לו מכה קטנה בעורפו ועילף אותו. הוא פרץ לחדר, והבחין בו עושה מעשים מגונים עם אחת מהפרוצות שעובדות אצלו. קרלוס הסיט את מבטו, והסתיר עם ידו את המתרחש בחדר.
"איך נכנסת?" אמר חואן בתדהמה כשהוא סידר את בגדיו וסילק את הפרוצה מחדרו.
"עכשיו אני מבין למה "אף אחד לא נכנס"." התחצף קרלוס.
"יש לך מזל שאני מכיר אותך, למה מישהו אחר כבר היה מוצא את הקבר שלו." אמר בטון מאיים, התיישב על כסאו העשוי מעץ מאחורי שולחנו המוכתם והמשיך, "טוב, מה מביא את אדון קרלוס אליי?" תהה.
"אתה שומע?" שאל קרלוס והתקרב אליו.
"כולי אוזן." אמר בהתחכמות.
"איזה עבודה יש לך להביא לי?"
"חצי שנה שאתה מסנן אותי ולא רוצה לעבוד, עכשיו אתה נזכר? מה קרה אין כסף לאמא החולה?" השתובב מעט ונתן לכוחו להשתלט על דבריו. קרלוס שלא פחד ממילה שנאמרה מפיו של חואן, ושאל שוב באדישות, "יש או אין?"
"יש, יש, שניה." הוא הלך לכיוון התמונה התלויה על הקיר אשר צבעו מתקלף. הוא הוריד את התמונה וחור בקיר הופיע. חואן שלח את ידו אל החור והוציא משם מסמך.
"קח." חואן זרק את המסמך, קרלוס פתח ועיין בו.