time machine123
מה דעתכם על הפרק הראשון? דרך אגב , זה מבוסס על סיפור החיים שלי.

לשאוף לפסגה – פרק ראשון

time machine123 07/02/2016 1399 צפיות 8 תגובות
מה דעתכם על הפרק הראשון? דרך אגב , זה מבוסס על סיפור החיים שלי.

פרק א'
בבית הספר לא הייתי בין המצטיינות וגם לא מבין העצלניות , הייתי בין התלמידות הבינוניות . ידיעותיי לא נחשפו, משום שכל הזמן חשבו שאני ילדה יוצאת דופן מכל בנות כיתתי, מטבעי אני שקטה , ביישנית ולא מרבה להשתתף בשיעורים למרות שבבית למדתי וחזרתי על החומר בעזרת אימי ובהדרכתה גם הכנתי את כל השיעורים. לעיתים קרובות,
אפילו המורות הושיבו אותי ליד הבנות המופרעות, אולי ניסו לרמוז לבנות המפריעות להיות שקטות, כמוני.
הסיפור שלי התחיל כשהתלוותי לאימי לוועדת השמה שנקבעה לשעה תשע בבוקר , לא רציתי ללכת לפגישה זאת , הלכתי משום שאימי הכריחה אותי להניח את עיסוקיי בצד ולבוא איתה "לוועדת ההשמה".
לאחר המתנה של כרבע שעה . נכנסתי לאולם הוועדות, שם נשאלתי שאלות על ידי נציג מטעם העירייה – פסיכולוג שהוזמן במיוחד לוועדה . ואף יועצת בית-הספר הקודם שבו למדתי בילדותי, חנה שמה נכחה בשיחה וגם בעת קביעת ההחלטה, שמה חנה.

נאלצתי להשיב על כל שאלותיהם, התשובות לשאלותיהם עמדו לי על קצה לשוני אך ובמקום לענות מצאתי שם את עצמי מובכת למדיי, כשמבטיהם מופנים לעברי במבט בוחן.
כל התשובות פרחו מראשי, כי לא הייתי מרוכזת בשיחה, מכיוון שמבטי התמקד באחד הציורים שנתלו על הקיר. הציור נחרת בזיכרוני: נשקפת ממנו דמותה המסתורית של המונה ליזה. ישבתי שם נכלמת מעצמי, הוכרחתי להשיב על השאלות שנשאלו שם שנית. שאלו אותי אם ומתי עשו לי איבחון כשהייתי רכה בשנים. לא ידעתי איך לנסח את התשובה ואימי ענתה במקומי. הפנים שלי האדימו כעגבנייה. אחרי שדנו בנושא הועברתי מחינוך מיוחד, לכיתה מקדמת בפנימיית אומנויות.

חשתי שהחיים מעמידים אותי במבחן, הרגשתי כאילו שהאדמה תפצה את פיה ואני אמעד לתוכה. כשהיינו בתחנת האוטובוס בדרך חזרה הביתה , חשתי איך שהלב שלי פירפר. אוי זה היה כל-כך חזק שחששתי שהלב יצא ממקומו, קוויתי בכל מאודי שאימי לא תבחין בכך. למזלי, הפעם היא לא שמה לב .
אמנם אני ברת מזל . אבל לפעמים אני מרוכזת בעצמי ולא מוצאת דרך לבטא את רגשותיי ובלי שאני מתכוונת, הדמעות מתחילות ליזול כיוון שאני רגישה ועדינה.
אני לא יודעת להסביר מדוע , אך כשמשפילים אותי או מלבינים את פני ברבים אז מתגלה שיר האמיתית בזה שאני כותבת על גבי דף את תחושותיי העמוקים ביותר או כשאני מאזינה למוזיקה במחשב או שפשוט סתם בוהה בתקרה ושקועה במחשבות על חיי.

חכנו לפחות חצי שעה בתחנת האוטובוס -אגד, הסבלנות שלי החלה להתפקע, אבל האוטובוס עדיין לא הגיע. לא נראו אוטובוסים בקו האופק, לפתע קו ארבע א' בלם לעברנו, החשתי את צעדי כדי שהאוטובוס לא יברח ואני אוותר מאחור. הבחנתי באימי שרצה כמטורפת והתקדמה חמישה צעדים לפני , הכרחתי את עצמי להתחיל לרוץ ולהדביק את הפער כמה שיותר מהר ולעלות לאוטובוס. בסופו של דבר איכשהו הצלחתי לעלות על האוטובוס ולפני שאימי הספיקה לחפש אחר מקומות ישיבה פנויים, התיישבתי על המושב הקדמי סמוך לעמדת הנהג , הצמדתי את אפי לזגוגית החלון. האוטובוס הזדחל לתומו לכיוון הנתיב הנגדי. וכשירדנו מהדלת האחורית נזכרתי שהנחתי בעת שישבתי לצד החלון את התיק שלי על הכיסא למולי , מרוב חיפזון שכחתי ליטול אותו , זינקתי ממקומי כנשוכת נחש ומיהרתי להביא את התיק מהמושב , הטלתי את התיק על כתפי וקפצתי בדילוג שתיים –שלוש מדרגות היישר למדרכה. עד הגיעי לביתי , מיהרתי לפנות לחדרי , כדי להניח את חפציי למקומם. צנחתי על המיטה בעודי נאנחת קלות , על השולחן היה מונח מכתב רשמי מטעם העירייה. בתוך המכתב נכתב במפורש שחור על גבי לבן שאני , שיר , מוזמנת בסביבות תשע בבוקר למפגש ראשוני עם בנות כיתתי ולראיון קבלה לפנימייה – פעילות להכרת המקום , ובייחוד לשייט כדי להכיר את מגמות הלימוד השונות שכלולות ביניהן את המקצועות הלימוד מגוונים ומחייבים כגון : מוזיקה , אומנות ( קולנוע , תסריטאות , שחייה ומחול ) . הרהרתי בדבר מבחן הקבלה הצפוי לי ליום המחרת. לבי הלם כמו עשרה תופים משום שחששתי שמא החברות שיהיו לי בפנימייה יהיו רעות ומופרעות ,או לא טובות. לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן לעזוב את חדרי , בעיקר כעת ,טעמתי מן התחושה שהיא לגמרי חדשה לי , זרה לי לחלוטין , בשניות הללו המחוג כמו נעצר עבורי

, החדר כמו קפא למחצה, הדקות נדמו כנצח. ברגעים אלו ממש אני לא יודעת להסביר, משום מה לא יכולתי להכיל את ההרגשה זו. הרגש של התרגשות.

הרי אין לי ממה להתרגש. כי החוויות שאני אטעם מהן טרם התרחשו , אני מהרהרת בדברים שטרם אירעו. נרדמתי בתנוחה עוברית על צידי , הכרית היתה ספוגת דמעות , בעצמי לא הבחנתי במבול הדמעות שנשרו מעיניי. בחיים שלי לא שנאתי את עצמי כמו עכשיו, כעת משהנחתי את ראשי , הנחתי לעפעפי להיעצם מאליהן. רוח סערת נפשי שככה , אימי לא הייתה שותפה לרגשותיי , אף על פי שהרביתי לשתף אותה באותן התחושות אפילו לעיתים קרובות . אבל לא הסכמתי לאימי להתקרב אלי לבל תבחין בדמעותיי.

רציתי רק לישון בלי שאף אחד יבוא ויתחיל לחפור לי במוח. באותו הרגע המצב הנפשי שבו הייתי שרויה לא איפשר לי לדבר.במיוחד לאבי שהוא בדרך כלל מנקר לי על הדרך שבה אני לא מקפידה על הניקיון , הוא לא העז להיכנס לחדרי משום שחשש שנוכחתו תפריע לשנתי.

***********

קמתי מן המיטה , פתחתי את דלת הארון, ידיי פישפשו בחיפוש אחר פיג'מת הקיץ שלי . לא מצאתי אותה בשומקום. התחלתי להשליך את הבגדים שגלשו מן המגירות הפתוחות לרווחה היישר על המיטת קומותיים שניצבה מול שידת הלילה. השמיים היו בהירים ותכולים. הכובבים כמו היו ואינם. אימי הגיחה היישר מהמטבח, לאחר שקראה לי פעם – ופעמיים בטענה שלא סיימתי לעשות את המטלות שאימי הטילה עלי לעשות במלואן משום שאני לא נוהגת להשאיר את הכיור נקי ומצוחצח ומהודר. למרבה הפתעתי , היא אמרה לי שפיג'מת הקיץ החביבה עליי נזרקה בשל הבד הבלוי כבר לא אסתטי .

נאנחתי כל-כך בקול עד שכמעט אימי הועפה מבעד לחלון. למזלי, עכשיו היא הלכה לדרכה . ברגע הזה , הפשלתי את השמיכה והתפרקדתי על המיטה במטרה לשקוע בשנת החלומות המתוקה שלי.

התהפכתי על משכבי משום שהשינה פרחה מעליי. לא יכולתי לנשום משום שאותה התרגשות מליל אמש גאתה בי שוב עד כדי איבוד שינה. ניסיתי לספור כבשים בקול . אך גם זה לא הלך. מצאתי את עצמי בשיא הלילה מדברת בחושך בחמש לפנות בוקר. דמדומי השחר הסתננו דרך חרכי החלון בעודי מנסה לשווא לישון.
עיניי הכחולות שבדרך כלל הן חולמניות וסקרניות, היו עתה היו אדומות ונפוחות , כי עדיין בצבצו הדמעות ונשרו ללא הפסק. קרניה הלוהטות של השמש סנוורו אותי וטשטשו לחלוטין את שדה הראייה שלי . קמתי לאיטי בעודי גועה בבכי מר וקולני. הראש התחיל לכאוב לי באופן כרוני והכאב החל להתפשט ברוב חלקי גופי.

לקחתי נשימה קלה , לא ישנתי מי יודע מה, וגם הייתי מוכרחה להשכים קום. סקרתי בשיעמום את חלל החדר, השתדלתי ליצור קשר עין תמידי עם אימי, כדי שהיא תדע שאני קשובה לה אפילו אם היא מדברת על נושאים שלא מדברים אליי. עכשיו עינייה החומות ננעצו בי ככדונים , לא ידעתי לנחש האם היא כועסת עליי או שמא אולי שאני סתם מדמיינת אותה זועמת. לא היה לי לא פנאי להרהר בזה. מיד התרוממתי על רגליי , לא היה לי כוח להיכנס עכשיו לויכוחים מיותרים. עכשיו נעצתי באימי מבט זועם , לא רק שלא ישנתי טוב בלילה גם היו לי סיוטים ופחדים בלתי מוסברים.
אני תלויה באימא שלי , וזה לא טוב. אני בסך הכול בת 13 . זה מפחיד להרהר במחשבות מוזרות, לפעמים הן מכשילות את שיקול הדעת שלי. " שיר," אמרה ונעצה בי מבט חסר הבעה ובוחן " היום זה
יום מיוחד בשבילי , את כבר לא ילדה, את מוכרחה לדעת שאת נכנסת לעולם הנעורים אוטומטית , ואת חייבת לעמוד בזכות עצמך. אני יודעת שאת מסוגלת להגיע ליותר. את עולה לכיתה ז'. זה מפחיד וגם מרגש בו זמנית ."

אוי, שכחתי לסגור את הפה שלי , כי עוד רגע הייתי אוכלת לארוחת צהריים את אימי. איזו טיפשה. אני חייבת לתרגל נשימות קצובות . פניה התעוותו למעין חיוך לעברי. אבל זעמה לא פג. לא יכולתי להסתיר את אכזבתי , ניסיתי להילחם בדמעות שלי. לא התאפקתי וצרחתי , כבר לא הייתי מסוגלת לשלוט בעצמי , " אימא אני לא רוצה ללכת לפנימייה , אני לא רוצה כלום, את לא יכולה להכריח אותי , " התקוממתי נגדה , היא אחזה בזרועי, הסרתי את ידה מכתפי בפראות. הסתובבתי סביב עצמי בחוסר אונים. שוב תחושת המסכנות העצמית התמלאה בכל מצברי גופי. ריחמתי על עצמי שוב.
היא הושיבה אותי על המיטה התחתונה, צנחתי עלייה בבת אחת. השפלתי את מבטי , עיניי הכחולות בהו בקיר דקה ארוכה .שתיקה עצבנית התפשטה באוויר. אני ואימי החלפנו מבטים. " אני לא מכריחה אותך , אבל זאת חובתך ," אימי שברה את השתיקה , בהיתי בה , בקושי העזתי לחלץ מפי דבר מה. מרוב שהדמעות יבשו לי את העפעפיים , לא יכולתי להרים את מבטי אליה. העפעפיים שלי צנחו. אני לא יכולה אפילו למצמץ, למרות שבכיתי , יש משהו בדבריה שהמצפון שלי מעיק על דמעותיי, הרי היא אימא שלי – ולא משנה מה היא תעשה, זה רק לטובת עתידי. מדוע מיהרתי לכעוס עליה לחינם בלא עוול בכפה . הבטתי בה נרגשת ונחרדת גם יחד.

**********

קמתי לבסוף , פסעתי לעבר חדר האמבטיה. שטפתי את פני פעמיים בלי להבחין בעיגולים הכהים שהופיעו תחת עפעפי היבשות . מים צוננים התפזרו על עיניי והרגיעו במקצת את דיכאוני. הרגשות שלי עשויים זכוכית. כל אחת יכולה לגלות מה אני חשה . כל אחת גם עלולה לנפץ אותי או לשבר את כוחי עד כדי רסיסים של רגשות בתוכי. אני בובת חרסינה , ומה יעשו אם אני אשבר או אתנפץ על נקלה. הרי שהתמימות נשפכת ממני בקלות . אני זקוקה למישהו חזק שיגונן עליי ושתמיד ישמור עליי .

כל אחד יכול לרמוס אותם ,להמעיט בערכם , אף לבוז להם. ומי בידו לתקן את החרסינה הדקיקה הזו והנוטה להישבר בקלות. דווקא נאלצתי לעמוד בקיפאוני ולספוג את כל מה שמטיחים בפניי. בחנתי את בואותי הנשקפת מהראי הניצב למולי ביסודיות , החלטתי שהיום הזה שהתחיל דווקא ברגל שמאל. יתחיל לאו דווקא ברגל ימין. כי קודם לכן קמתי מדוכדכת ונורא מפוחדת . ועכשיו הדיכאון נשכך כמעט , המבט מוכה היגון התמידי השרה עליי אווירת נכאים התחלפו בחיוך חמים ורחב. צחצחתי את שיניי דבר שאני לא מקפידה עליו כל-כך . פסעתי כרוח סערה היישר למטבח. אימי היתה רכונה על העיתון מעלעלת בו בעניין. לא רציתי להפריע לה , אז התיישבתי בצידו השני של השולחן. "בוקר טוב, " אמרתי, כבכל בוקר אך היא לא ענתה. " בוקר טוב, " קראתי לעברה בפעם השנייה , " למה את לא אומרת לי כלום? " , שאלתי אותה בתימהון. אבל היא לא השיבה. היא כל-כך היתה שקועה בעיתון , עד שהיא לא הבחינה בי, לא אכפת לי מה שאמרתי אמרתי. עיניי הכחולות העמוקות סקרו אותה בפליאה.

אמרתי לה בוקר טוב. החלפנו מבטי השתהות ואז היא ביקשה ממני לגשת לחדר האמבטיה כדי להתקלח. כולי מסריחה מאמש, ניגבתי בגב ידי את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחי. כרגיל , מרוב חיפזון שכחתי את עצמי בחדר האמבטיה. אימי חבטה כמטורפת מבעד דלת חדר האמבטיה בניסיון נואש לדעת האם סיימתי להתקלח . נאבקתי לשווא ללבוש את החולצה ההדוקה והצמודה ההיא עם הפסים הכחולים-צהובים שאימי קנתה לי מפוקס , בעוד השרוולים הארוכים והמסובכים חסמו לי את הנשימה , כמעט ונחנקתי. לקח לי כמעט שעה רק ללבוש את הבגדים במהירות הבזק, כביכול.

אבל הזמן אפוא לא פעל לטובתי , העניינים לא זרמו כפי שצפיתי , נקלעתי לויכוח סוער עם אימי כתוצאה מזה שנכנסתי להתקלח בשעה מאוחרת. היא זעמה עליי ואסרה עלי את רשות הכניסה לצפות בתוכנית הילדים בטלויזייה. היא החרימה לי את הטלויזיה עד שאני אדע לחלוטין להתארגן מוקדם ואנהג כיאות בכבוד הראוי לה. התבאסתי מאוד , לא רציתי לפתוח כך את הבוקר. שוב, מצאתי את עצמי מדוכאת לחלוטין, עד כי כך שהתחלתי להתחרפן. אני לא במיטבי , ביחוד כשאני מוצברחת , לא מעניין אותי מאף אחד. אני שונאת להיות כך. אימי בכלל לא מבינה מה כל שינויי מצב רוח שלי ומדוע הם מתחלפים במהירות, בפרקי זמן קצרים למדיי.
אימי הכינה לי שוקו על בסיס חלב, לדעתי, הוא יצא מעולה. גמעתי מן השוקו בלגימה אחת. חוד הלשון שלי כמעט נכוותה. "תודה רבה" מילמלתי ביתר אדיבות, עיני
הכחולות שנחו על הקומקום, פזלתי אל אימי שהשתרכה לעברי. אני ברתת מזל, אך ורק במספר מקרים מסוימים, לאחר מכן מיהרתי להתיצב מול הראי הניצב סמוך לחדר השירותים . בחנתי את בבואתי בתסכול וברחמים עצמיים.
יש לי קונפליקט נצחי להילחם נגד האופי ההפכפך ובובתי שלי.
שתי הבעיות המרכזיות שלי הם שהידיים שלי חלשות ופועלות באיטיות. גופי כחוש ודקיק למדיי, אני גם מיוחדת אבל המיוחדות והיחודיות המשונה שלי סמויה מעינו של הזולת.


תגובות (8)

יפה מאוד!
נהנתי לקרוא. קצת היה קשה לי לעקוב אחרי מהלך הזמנים.
יש גם דגשים שאינם ברורים לי כל כך כמו החלק של האוטובוס…
(את מאוד אוהבת את עיניך הכחולות, נכון?! את מזכירה את זה יותר מפעם אחת)
אני ממתין לפרק הבא :)

07/02/2016 12:41

    הממ, תודה רבה):

    07/02/2016 13:53

    זה נקודות ספיציפיות שהפריעו לי.
    יכול להיות שיש אצלי בעיה בהבנת הנקרא.
    לא באתי לפגוע חלילה.
    בהצלחה :)

    07/02/2016 15:15

תודה.

07/02/2016 16:15

אתה יכול להגיד לי בדיוק מה אהבת?

07/02/2016 17:48

אהבתי מאוד כי זה מאוד אמין.
הפירוט הוא גדול ויש כאן הרבה עוגנים אמינים שאפשר להיתלות עליהם.
לדוגמה ההתניידות באוטובוס, ועדת ההשמה שמוכר למי שיש לו עבר עם החינוך המיוחד.
יש כאן הרבה מידע שאפשר להתעמק בו. כל אחד איך שהוא אוהב.
זה הגדולה כאן. מאוד מאוד אמין.

כשאני כותב משהו, ויש לי כמה בטיוטה, אני עושה ממש תחקיר כדי שזה יראה כמה שיותר אמיתי.

תודה על ההצצה לחיים שלך :)

07/02/2016 19:15

בבקשה

07/02/2016 19:31

העליתי גם את פרק שני

07/02/2016 19:39
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך