נטישה- פרק 3

כשהתעוררתי בבוקר למחרת, הוא לא היה לידי במיטה. התהפכתי לצד השני, כי הרי אין לי בשביל מה לקום, וניסיתי לחזור לישון. אבל כרגיל, אחרי שאתה קם והמחשבות חוזרות לך לראש, אי אפשר באמת לחזור לישון. אז התחלתי לחשוב על מה שאני חושבת- על מי זה הבנאדם הזה, ואיך הסכמתי לעשות דברים כאלה, אבל מצד שני מה זה בעצם נותן לי. יש לי מקלחת חמה בכל רגע שאני רוצה, יש לי אוכל, יש מיטה, יש את כל האמצעים שצריך. אני לא מתחרפנת מזה שאין לי עבודה, וזה עדיף מלישון כל לילה בחור אחר.
אחרי שקמתי וסיימתי את אירגוני הבוקר, ירתי למטה וראיתי שמונחים שם שלוש מאות שקלים. הוא השאיר פתק ואמר שהבית ריק, ושהוא יישמח אם אלך לעשות קניות. שהוא שם בכוונה שלוש מאות שקל כי הוא לא ידע מה אני אוהבת לאכול, אז שארגיש חופשי לקנות דברים שאני אוהבת ביום יום. אני לא באמת שמה לב מה אני אוכלת- מצד אחד, אין לי כסף בשביל לקנות דברים שאני אוהבת, מצד שני גם נמאס לאכול כל יום את אותו הלחם, ואת אותה הגבינה, ולחשוב שזה באמת משביע אותך. אז לבשתי בגדים, לקחתי את הכסף בכיס והלכתי, לחקור קצת את השכונה שאני חיה בה.
הבניינים היו נראים גבוהים, גבוהים אבל לא מטורפים. הם לא היו גורדי שחקים, אלא היה נראה שהם בניינים של ארבע קומות, ושכל דירה שם מטופחת. בכלל לא ידעתי מה זה האיזור שאני גרה בו. לכן הלכתי עד לקצה הרחוב, וקראתי את שם הרחוב, שאני לפחות אדע איפה הבית אם ובמקרה יצאתי ואני צריכה לחזור במונית. מונית… כבר כמה חודשים שלא עליתי על רכב. אז רשמתי לעצמי במוח את שם הרחוב, והמשכתי שמאלה, מבינה שזה רחוב די ראשי בשכונה הזו. ראיתי גן משחקים מטופח משמאלי, והמשכתי ללכת, מגיעה אל הצומת, מכוניות נוסעות שם למרות שהרוב אמורים להיות כרגע ממש באמצע העבודה. אז עברתי מעבר חצייה פה, ועוד מדרכה שם, ונהניתי מקצת ללכת לטייל. אפילו זהיתי שקצת רחוק ממני יש פארק קטן, אולי שם כל העשירים האלה רצים ושומרים על כושר, או עושים פיקניקיים רומנטים.
על פינה של רחוב שקט, ראיתי סופר שכונתי. חייכתי לעצמי ונכנסתי לשם, הרי אני לא באמת רוצה להיסחב מרחק גדול מידי עם הקניות האלה. לקחתי עגלה והתחלתי לשים את כל הדברים הבסיסיים- ירקות ופירות, ביצים ולחם, חלב וקפה. פינקתי אותנו גם בעוגיות שאני אוהבת, אבל אז הרגשתי שזה קצת יותר מידי. לא ידעתי איך לתקשר איתו, לדעת אם יש דבר מסוים שהוא רוצה או אוהב לאכול, ואם יש שתייה שהוא מעדיף, אז לקחתי גם משהו רגיל, וגם משהו דיאט, ולקחתי גם מצרכים בסיסיים כי לא באמת חקרתי את הארון שלו- דברים כמו קמח וסוכר. חשבתי מה ארצה להכין לעצמי לאכול בצהריים, ואז אספתי כמה חומרים של דברים שקל לי להכין, שהיה לי גם קל להכין בבית. ואז הלכתי לקופה.
"את חדשה באיזור?" שאלה אותי הקופאית בחיוך. צחקתי ואמרתי לה שאני די חדשה, והתעניינתי איך היא מכירה את כל הפרצופים שעוברים פה.
"זה סופר שכונתי, אני מכירה את רוב הפנים שעוברים כאן. ואנשים שבאים לכאן לרגע, קונים מעט דברים, לא כמוך." היא אמרה וצחקה, ואני העברתי את מבטי לכיוון העגלה. נאנחתי ואמרתי שאני באמת מרגישה שזה יותר מידי.
"מה פתאום," היא צחקה, "רוב מה שקנית זה מוצרי צריכה בסיסיים, אם זה בסדר מבחינתך שאני מסתכלת מה קנית. יש ארוחה משפחתית או משהו שאת צריכה את כל זה? הולכת לבשל איזה מאפים ובשרים?"
"לא ממש," צחקתי, "פשוט הבית התרוקן אז שלחו אותי לעשות קניות." היא הנהנה אליי בחיוך ושאלה אותי איך אני אסחב את הכל. ואני הסתכלתי עליה ולרגע נאנחתי, כי לא חשבתי על זה. אז היא הציעה לי לעשות משלוח, שצריך לראות כמה תצא כל הקנייה ולפיכך נדע כמה יעלה המשלוח, ושאוכל לקחת איתי בשקית מעט דברים שאני אצטרך לשעות הקרובות, ושהמשלוח יגיע בערב.
"אם יישאר כסף, אני על סכום מסוים של מזומן." חייכתי אליה. היא הנהנה אליי והמשיכה להעביר את הדברים, אחד אחרי השני, ואני ראיתי את המחיר הסופי רק עולה ועולה וכבר התחלתי לחשוש. לא קניתי לאחרונה ביותר ממאה חמישים שקל בסופר. זה היה נראה לי בזבזני להוציא יותר מזה על מוצרי צריכה בסיסיים.
"אם את צריכה," שמעתי קול מאחוריי, "אין לי בעיה לשלם לך משלוח. זה באמת שטויות." הסתובבתי וראיתי בחור שנראה בגילי. שיט, אני ממש לא צריכה בחור חדש בחיים האלה. חייכתי אליו ואמרתי שאני מסודרת, שאני רק רוצה לראות כמה תצא כל הקנייה. הוא שאל אותי אם אף פעם לא עשיתי קניות בסופר שככה אני לא יודעת להעמיד בדיוק כמה כסף אצטרך, וצקחתי ואמרתי שכבר הרבה זמן לא יצא לי לקנות בסופר. כשהיא סיימה להעביר את הפרט האחרון, היינו כולל משלוח על שלוש מאות וחמש. יופי ענבר, את והמזל שלך.
"אני אוכל טובה?" שאלתי בחיוך והסתובבתי אליו. הוא הנהן אליי והוציא מכיסו את הארנק ונתן לי מטבע של חמישה שקלים. חייכתי אליו והסתובבתי בחזרה אל הקופאית שלקחה את כל הכסף. משם ראיתי את חמשת השקיות שהיא העמיסה. לעזאזל, נראה לי שקניתי יותר מידי, עידן בטח לא תכנן שאוציא את כל הכסף. הוא ישנא אותי עוד קצת ממה שהוא כבר שונא.
האיש שעמד מאחוריי, לעומתי, קנה רק מספר מוצרים קטן, כנראה השלמה לדברים שכבר יש לו בבית, אז חיכיתי שהוא יסיים לשלם כדי להגיד לו שאני לא יודעת מתי יצא לי להחזיר לו את הכסף. הוא שאל אותי לאן אני מתקדמת מכאן כשיצאנו מהסופר, ואמרתי לו שכעיקרון אני עושה סיבוב קטן בשכונה ואז אחזור הביתה. מצחיק שאני כבר קוראת לזה בית.
"אני ניצן, דרך אגב."
"ניצן," צחקתי, "זה לא שם של בנות?"
"האמת שההורים תיכננו על בת," הוא צחק, "הם אומרים לי את זה מלא, אני ממש מרגיש את האהבה מהם." הוא צחק. הצחוק שלו היה שובה, ולא יכולתי שלא לצחוק יחד איתו. הצגתי את עצמי ואמרתי שאני לא אוהבת להישאר חייבת, ושאפילו חמישה שקלים זה הרבה. ראיתי פעם, בעברי, סרט על בנאדם שאפילו שבעה דולרים הם בשבילו כל העולם וכמה הוא שומר עליהם בחסכנות. חמישה שקלים בחנויות החדשות שפתחו עכשיו, זה קוראסון.
"זה באמת שטויות," הוא צחק, "אבל אולי נוכל לשבת לקפה מתישהו, ותשלמי את הטיפ."
"תמיד היית כזה קליל?" צחקתי.
"משתדל," הוא חייך, "מה את אומרת?"
"הייתי שמחה," אמרתי, והוא החליף את מבטו וחייך אליי חיוך מבין.
"אבל?" הוא צחק.
"אבל אין לי ממש איך לקבוע איתך." צחקתי. הוא הסתכל עליי במבט לא מבין וחייך, ואז אמרתי לו שאין לי טלפון, אז המתישהו לא יכול להיות ממש תקף, ואני לא אוכל ליצור איתו קשר לגבי ההמשך. הוא צחק ואמר שאיך זה הגיוני שאין לי טלפון, ואני נאנחתי ואמרתי שהוא בתיקון, ושאין לי אחד חלופי גם בינתיים. הוא צחק ואמר שעקצו אותי, ואני בתוך עצמי הרגשתי שהלוואי שיעקצו אותי, ושהמציאות לא הייתה כל כך מטומטמת. הוא חשב לכמה שניות, ואני בינתיים הרגשתי שלא באלי להשלות את הבנאדם הזה לפה או לשם. אם הוא היה יודע איפה אני ישנה, והיה יודע מה אני עושה, ואיך אוכל בכלל לענות לו על השאלות שיהיה לו מעניין לשאול…
"אוקיי," הוא אמר וקטע אותי מהמחשבות, "אני נוסע למחוץ לעיר לכמה ימים, אבל אני חוזר בסוף השבוע. הקבלה שלך עלייך?"
"של הסופר?" שאלתי צוחקת. הוא הנהן אליי. צחקתי והוצאתי מהכיס את הקבלה, והוא לקח אותה והוציא מהכיס עט. שאלתי אותו למה הוא מסתובב עם עט ככה סתם, והוא אמר שהוא קפץ מהעבודה ושכח לשים את העט חזרה במקום. אם יש לו עט בכיס, סימן שיש לו עבודה רצינית. זה אלף בית של גימל דלת.
"זה המספר שלי, אם אי פעם יהיה לך איך להתקשר. אני יוצא עם חברים בסוף השבוע לבר הזה, כתבתי לך כתובת. אם תבואי, אני אשמח לראות אותך, אני אנטוש את החברים בשבילך, זה די ברור. אם לא תבואי לא נורא, אני אבין שאת עסוקה וכאלה. בסדר? עשינו עסק?" הוא צחק והגיש לי את הקבלה, ואני הרגשתי את לחיי מסמיקות ולקחתי את הקבלה מידו. הנהנתי אליו בחיוך ואמרתי לו שאני אשתדל להגיע. הוא חייך ואמר שהיה נחמד להכיר, הסתובב והלך לדרכו. ואני חייכתי והלכתי לכיוון השני, חוזרת בחזרה לכיוון הבית.
מגיל צעיר חינכו אותי לא להשלות אנשים בדרכים שונות. כלומר, לא ללכת איתם סחור וסחור. אנשים הם בדרך כלל, ועל פי רוב, אנשים רגישים, ככה ההורים תמיד חיכנו אותי. ואם תלכי איתם ראש בקיר, או שתסובבי אותם, הם רק יפגעו. אז אם יש לך אפשרות להגיד להם את האמת, ולדבר איתם ברצינות, זה עדיף על פני כל דבר אחר. אז בנקודה הזו, שבה חזרתי הביתה, חשבתי על הדברים שלהם. הרי אני יכולה להגיד לעידן, שהוא פוץ מתנשא ולא מובן, ששוכב איתי והכל טוב ויפה, ובורח. אבל זה לא שפה יפה, זה לא מה שחינכו אותי אליו. אני יכולה להגיד לו ברוגע שאני מוכנה להקשיב לכל מה שיש לו לפרוק כי אני מרגישה שיש לו מה להגיד. אבל מצד שני, הוא לא ירצה לפתוח מולי כלום, מספיק הוא נותן לי מעל ומעבר למה שהייתי מקבלת אם הייתי נשארת ברחוב. אותו דבר לגבי ניצן, אני לא רוצה ללכת איתו סחור וסחור, אבל אני באמת לא יודעת כמה אני יכולה להתחייב כרגע.
"סליחה!" שמעתי מישהו קורא, "את יכולה לעזור לי?" הסתובבתי וראיתי מישהו צעיר עם כלב, אז התקדמתי אליהם בחיוך ושאלתי מה הוא צריך. הוא אמר שהכלב מלא אנרגיות היום, ושאם הוא מחזיק אותו ביד אחת הוא רק רוצה לברוח, והוא צריך לנקות אחרי מה שהוא השאיר כאן. צחקתי ואמרתי שאין בעיה, שמתי את הקניות על ספסל ליד והחזקתי את רצועת הכלב עם היד החזקה. הוא צחק ואמר שהוא מתנצל שהוא גרם לי לעצור את ההליכה, בטח שעם הקניות שלי היו כבדות ורציתי כבר לסיים עם ההליכה. צחקתי ואמרתי שזה שטויות, שאני גרה לא רחוק מכאן. הוא הנהן אליי, אסף בשקית את מה שהכלב השאיר מאחור, וזרק את זה לפח שליד. הוא נעמד מולי, ואני הסתכלתי על עיניו, ולקחתי צעד אחד מהיר אחורה.
"מה קרה?" הוא שאל מפוחד, כנראה שם לב לפנים שלי.
"אתה לא מהאיזור, נכון?" שאלתי. הוא הסתכל עליי מופתע, מנסה להבין מה לענות לי. הוא לקח כמה שניות עד שהוא אמר שהוא לא ממש מהאיזור. נאנחתי בחיוך ושאלתי אם במקרה יש לו אח תאום, והוא אמר שלא, צחק ואמר שאני קצת מלחיצה אותו. נאנחתי ונתתי לו את הרצועה של הכלב, כשהוא ממשיך להסתכל עליי בעיניים מסוקרנות.
"אל תלכי, חכי שנייה," הוא אמר כשהוא ראה שפזלתי רגע לכיוון השקיות, "למה את מתכוונת? את מכירה אותי?"
"אני חושבת שזה אתה, הייתי רואה אותך על בסיס קבוע בפארק קבוע, בקצה השני של העיר."
"פארק יובל?" הוא שאל והסתכל עליי מופתע. הנהנתי אליו בשקט והרכנתי את ראשי. נשכתי את שפתי והרמתי אליו בחזרה את הראש, מופתעת שאני רואה אותו, ועוד פה, ומה קורה פה. הרי בנאדם לא יילך סתם לטיול עם הכלב בשכונה שהיא לא שלו, כלב לא יילך כזו כמות של קילומטרים.
"אני גר שם, בשכונה, פה אני עובד. כאילו…" הוא נאנח, "לא ממש עובד. להוציא את הכלב הזה זה מהעבודות שאני הכי אוהב."
"אתה מתפרנס ממשהו?" שאלתי מתעניינת.
"לא באמת, די חי מהכסף של ההורים."
"הפוך ממני." לחשתי לעצמי, ושמחתי שהוא לא שמע אותי. הוא יצא לרגע מהבועה, וצחק ושאל איך בכלל זיהיתי אותו. אמרתי לו רגועה שהייתי עוברת ליד הפארק הזה בכל יום, והוא היה מגיע לשם באותה שעה, ותמיד רציתי לשאול אם משהו קרה, אם הוא בסדר, אבל אף פעם לא הבאתי את זה לידי ביטוי. הוא נאנח ואמר שהוא מצטער שזה לא מקרה דומה, ושהוא לא זוכר אותי, כי כשהוא מגיע לפארק, הוא רק יושב ובוהה, אבל לא באמת מזהה מה יש מסביב.
"זה רציני יותר משיחה של שתי דקות בפארק נכון?" שאלתי.
"זה פשוט מציאות שאני שונא לחיות. נער בן עשרים ושתיים לא צריך לשאול את עצמו את השאלות המפגרות האלה."
"זה לא נער, זה ילד." חייכתי אליו. הוא צחק ואמר שאני די צודקת. אחר כך שתקתי לכמה דקות, והסתכלתי על הכלב החמוד שנהנה לו בדשא של הגינה הזו. שברתי את השתיקה מתישהו ואמרתי שאני חייבת לחזור עכשיו, והוא הנהן אליי בשקט ואמר שהוא יישמח להיתקל בי פה עוד. אמרתי לו שאני מניחה שזה יקרה גם בלי שנתכנן את זה, ושעדיף ככה, כי כמו שהוא חי עולם מתוסבך, גם אני חיה עולם כזה, ואולי שני אנשים שחיים עולמות כאלה, צריכים מרחק.
"זה משהו שאת יכולה לפתור?" הוא שאל אותי שניות לפני שהלכתי.
"משתדלת לנסות למצוא פיתרון." נאנחתי בחיוך, התכופפתי כדי לתת ליטוף קטן לכלב, לקחתי את שקית הקניות, ויצאתי מהגינה.