התיכון למתים פרק 2: שדים טובים רעים ואחרים

פרק 2: שדים טובים רעים ואחרים

"וונד." אמר רוקו, מהלך בעור נוסף שהיה בשבטה; הם היו ארבעה, וונד, רוקו, ג'ימורה וראיין.
הוא נכנס אל אוהלה. הוא היה מלא בצבעי גוף על הפנים, מריחות שונות שהסתירו את צבע גופו. גופו הגדול עטה גלימה גדולה עשוית פרוות דוב, שהקנתה לו את הכוח להשתנות לדוב, הוא לבש גם כמה חתיכות עור על כתפיו וסביב בטנו. שאר גופו החשוף היה צבוע בצבעי הגוף.
"רוקו," אמרה וונד בקול חלוש וצרוד, היא השתעלה בכבדות והביטה בו בעיניים הירוקות-בהירות והגדולות שלה, בנוסף, היא התבוננה בארשת פניו המודאגת. "קרה משהו?"
"וונד, את צרחת לפני מספר רגעים שאת עולה באש. שנשרפת ושבגללך כולם מתו." הוא אמר בקול רועד, היא התיישרה מעט וכיווצה את מצחו. שיערה השטני והארוך נפל על גבה ועורה הבהיר הוסתר גם הוא בגלל הצבעים. על צווארה היא ענדה שרשרת בעלת שיניים וטפרים של בעלי חיים.
"אני אמרתי מה?" היא לא האמינה לו, למרות שזה לא פעם ראשונה שזה קורה לה.
"אנחנו, השבט, צריך לדאוג?" הוא תיקן את עצמו מיד,
"לא!" קראה בקשיחות, "אני בסדר." הוא שתק והנהן.
"מי כמוך יודע מה קורה כשמאבדים שליטה על רוחות החיות שבתוכנו, וונד." הוא ענה,
"אני בסדר!" היא כמעט צעקה, אך נרגעה מיד, היא נזכרה באדישות שאפיינה אותה.
"יש מסר בשבילך." ג'ימורה נכנסה מיד לאוהל, שיערה הג'ינג'י הפרוע נפל על כתפה ועל חלקי העור שהיו קשורים בה. ג'ימורה, כמוהם, הייתה מהלכת בעור. היא אחזה בנייר כהה ומגולגל, וונד הפנתה את ראשה לצד שמאל בכדי לסמן לרוקו ללכת. רוקו מיד פינה את האוהל וג'ימורה התקרבה,
היא נתנה בידה את ההזמנה לתיכון המתים.
"פתחת?" שאלה וונד באי אמון אחרי שהסירה את עיניה מההזמנה,
"לא." השיבה מיד ג'ימורה.
"והשליח?" שאלה בחשדנות,
"מצאתי את זה זרוק בכניסה לשבט." השיבה ונדה בראשה,
"ג'ימורה, תמסרי לשבט שאני הולכת, תתפסי פיקוד ותנהיגי אותם בחוכמה." אמרה וונד וקמה על רגליה היא יצאה מן האוהל אל התיכון. אל התיכון למתים.

"אנה וג'ים פריור, רדו למטה עכשיו!" קראה מירה פריור, אימם. כנפיה הלבנות והקטנות גרמו לה להתעופף באוויר כשהם מרימים אותה למעלה עוד יותר ככל שהיא יותר ויותר כועסת. למרות היותה כועסת מאוד, היא לא הייתה יכולה להישמע כך, הרי היא מלאכית והם מטבעם מונעים על ידי הטוב והרוגע, לא הרשע והכעס.
ג'ים ירד ראשון כשהוא עף קדימה במהירות ולא נוגע במדרגות, הוא נחת על הרצפה, הוא היה כמו כל מלאך אפשרי כמעט – בעל עיניים כחולות גדולות ושיערו בלונדיני שמסתלסל בקצותיו. פניו נראות כאילו מישהו צייר אותם במכחול רך.
"אתה עשית את זה?" שאלה והצביעה על הבית ההרוס, התמונות המשפחתיות היו עקומים וחלקם נפלו, הספה הייתה הפוכה והשולחן היה חצוי לשניים.
"כן, אימא, אני בטוחה שג'ים המלאך בעל המזג הטוב והבן האהוב עשה את זה." קולה של אנה הגיע ממעלה המדרגות, היא אחזה בהזמנה לתיכון אותה מצאה זרוקה בחדרה.
"את עשית את זה?" היא אמרה ונחתה על הרצפה, אנה ירדה בגרירת רגליים קלה, שיערה השחור נפל על כתפיה ובקצה של שערותיה הגוון נהיה יותר ויותר בורדו.
עיניה החומות קיבלו כעת גוון של בורדו מאשר מצבע טבעם, אנה אהבה את הצבע הזה – בורדו. הזכיר לה את צבע האדמה משולב עם צבע הדם – אותו אהבה בגלל היותה שדה. שפתיה האדומות חייכו מעט ואז הפסיקו לחייך כשהביטו בפניה הנוזפות של אימה.
"למה עשית את זה?" היא שאלה, לא ראתה סיבה מספיק טובה הנראית לעין בשביל לעשות זאת.
"כעסתי על ג'ים והפעלתי בטעות את השדה שבי." היא השפילה מבט קטן,
"את צריכה לקבל שליטה על זה, אנה." השיבה אימה בקול רגוע מעט, ג'ין מיד התעופף בחזרה לחדרו והשאיר אותם לדבר.
"איך אני אמורה לעשות את זה אם אני גרה עם שני מלאכים טובי לב?" היא קראה לפתע בחוצפה, היא אף פעם לא עשתה זאת. משפחתה תמיד הייתה במקום הראשון ואף פעם לא חשבה על להתחצף אליהם.
"אנה, אני אנסה ליצור קשר אם אחד מהשדים הם יעזרו –" אימה ניסתה לעזור אך רק גרעה את המצב.
"כן, אני בטוחה שהשדים פשוט יקפצו על ההזדמנות לעזור למלאכית טהורה כמוך!" היא פלטה נחירת זלזול,
"היי, אני אמצא מישהו שיעזור לך." אימה אמרה באמונה עצמית גבוה. למרות שידעה כי ביתה צודקת.
"עזבי אותי." אמרה בגלגול עיניים והתקדמה אל הדלת, האימא תפסה במפרק כף ידה וסובבה אותה. אנה איבדה שליטה והפעילה את השדה שבה ללא כוונה. עיניה החומות נצבעו מיד בצבע אדום בוהק ואפל שיניה התחדדו לתערים של כריש והיא נהמה ושאגה בחוזקה לכיוונה, עשן שחור נפלט מגופה והקנה הרגשה לאימה כאילו היא נהפכה לרוח. כנפיה נקרעו מגבה וגדלו, הצבע הצחור שהיה לכנפיה של האימא לא היה אפילו קרוב לצבע השחור בגוון אפל שהיה לאנה.
אימה מיד התרחקה וכמעט צרחה. אנה המבוהלת השתנתה חזרה לבת אדם וכשלה לאחור בבהלה. היא ניסתה להתקרב לביתה המבוהלת, אך אנה המפוחדת מיד קמה על רגליה והתרחקה בנשימה מועתקת ורועדת. "אני מצטערת." אמרה אנה בעיניים דומעות והתקרבה אל הדלת,
"לאן את הולכת?" שאלה אימה,
"אני אחזור." השיבה ופתחה את הדלת במהירות, היא טרקה אותה בפראות וברחה מביתה אל תיכון המתים. שם אולי תוכל ללמוד כיצד לשלוט בכוחותיה.
אך מה שקרה לה היה בדיוק ההפך.

קליי ג'יימס הביט באישה לבושת העורות והצבעים על פניה, הוא פלט צחוק מזלזל ולא הוריד ממנה את העיניים. עיניו החומות והבהירות התכווצו, הוא החליט להתקדם לכיוונה של האישה.
הוא חייך לכיוונה וגומות חן נחמדות וחמודות הופיעו, היא הסתובבה לעברו והוא מיד החליף את חיוכו בפנים רציניות, שיערו השחור קיבל מעט צבע מאפיר, אך רוב שיערו היה שחור.
היא הביטה בו כשמצחה מכווץ, "מה מצחיק אותך, שד?" היא אמרה והצביעה עם ראשה על הכנפיים הרוחניות.
"למה את לובשת עורות על הגוף שלך?" הוא שאלה והידק את לסתיו לאחור והתקרב אליה,
"אני מהלכת בעור, השם שלי וונד." היא הציגה את שמה באדישות, "מה אתה רוצה? יש לי מקום ללכת אליו."
"תראי לי." הוא הושיט את כף ידו אל הדף, היא מיד סובבה את מפרק כף ידו ודחפה אותו בחוזקה, הוא נהדף לאחור ונחת על גבו בעל השריטות. "אני לא רוצה להילחם." הוא אמר בנחמדות יתר, נחמדות שלא אפיינה שד. במיוחד כמוהו. "באמת."
"אל תכניס את האף שלך לעניינים שלא קשורים אלייך." היא תקפה,
"אוקי, את מתחילה לעצבן אותי." הוא נהיה עצבני,
"אל תפריע לי בדרך." אמרה, הוא מיד התעופף לכיוונה ובעט בגבה באכזריות, היא התגלגלה על הרצפה והדף נפל מידה. היא קמה על רגליה מיד והתחילה לתקוף. בהתחלה בעטה בצלעותיו בחוזקה ואחר כך היא אגרפה את אצבעותיה ופגעה בפניו. הוא הסתובב וכשל על הרצפה. היא התכוונה לחרוט את כנפיו אך היא לא הצליחה לגעת בהם. מה שנתן לקליי את האפשרות להסתובב במהירות ולתקוף הפעם. הוא בעט בפניה והכה את בטנה מספר פעמים עם אגרופיו, העורות שהיא הייתה עטופה בהם היו קשים ולכן היה קשה יותר לפגוע בהם. היא חנקה את גרונו והוא נתן לה מכה חזקה מספיק בשביל להמם אותה ולהפיל אותה על הרצפה.
היא פרפרה על הרצפה ונזכרה ביער הבוער. תמונות רצו בראשה, היא רצה כשהיא מלאה בפחם על ידיה והיא משתעלת בכבדות מהעשן, מאחוריה היער בוער ושורף כל מה שבדרכו.
כשהתעוררה קליי היה מעליה, הוא היה נחמד מדיי בשביל לעזוב אותה ככה. אשמה קלה הגיעה אל ליבו והתנדפה מיד כשחטף אגרוף לפנים שריתק אותו לרצפה. כשנחת, הוא נחת על דף מקומט ומקופל, הוא קם על אמותיו כשבאחת מהם מקועקע המספר ארבעים וחמש. הוא הרים את הפתק, כשקם האישה נעלמה יחד עם הדף שלה, אך הוא לא היה צריך אותו. כי בידו היה ההזמנה לתיכון.
התיכון למתים.

"כמה הסוחרים אמרו שהם מוכנים לשלם על גרין?" אביו של גרין, בלאק, שאל את אימו שהייתה אחראית על העסקה. גרין הציץ מבעד לקיר ושמע אותם מדברים.
"שלושים מיליון דולר, הם אומרים שהוא השקעה טובה ובמצב מעולה לעבודות כפיים." השיבה אימו, נשימתו של גרין נעתקה ממנו. הם באמת מתכוונים למכור אותה, עיניו הכחולות קפאו.
"זה המון כסף, קלרה." בלאק, אביו, נאנח.
"זה יכול לסדר אותנו, בלאק." הוסיפה אימו,
הוא הביט בשולחן האוכל שם היה מונח סכין חד, הוא לא התחרט על המעשה. הוא זינק קדימה אל הסכין, ההורים נבהלו אך הוא לא, הוא השליך את הסכין על גרונה של קלרה הלהב ננעץ והדם נשפך מהחור הנוצר. היא התמוטטה על הרצפה ובלאק צרח, הוא התקדם אל הגז שם היה מונח מחבת, כשהסתובב הוא הופתע לגלות שגרין, בנו, נמצא שם כבר. הוא הפיל את המחבת בבהלה, גרין, שהיה מיומן מאוד למרות שלא הרג אף אחד אי פעם, תפס את המחבת והכה את פניו של האבא מספר פעמים במחבת עד שגולגולתו נמחצה לגמרי.הוא שלף את הסכין מגרונה של אימו והניח אותו בידו של בלאק ואת המחבת הוא הניח בידה של האימא. הוא יצר מוות מושלם, ממש כמו של רוצחים מיומנים. רק הזעם הניע אותו.
האימא והאבא רבו, הוא שלף סכין ודקר אותה מהזעם, היא הכתה אותו עם המחבת כמאמץ אחרון והשניים מתו.
גרין פקח את עיניו כשהוא נמצא שכוב על ספסל עם חיוך מטריד ורחב על כל פניו. רוח הבריזה העיפה מעט את שערותיו הלבנות והארוכות, עיניו הכחולות נשארו קפואות מאותו רגע שחיסל את האנשים להם הוא מתנגד לקרוא הורים. על בטנו היה מונח דף שחור ונקי, ההזמנה לתיכון המתים.