׳ערסית׳- פרק 8

עבר חודש בערך מאז הלילה הנוראי ההוא. אני החלטתי להדחיק את כל מה שקרה אחרי המסיבה ההיא, ובעקבות זה החלטתי לנתק את הקדר מדור ומעומר ומכל מי שקשור אליהם. חשבתי שההתנתקות מהם תעזור לי להתגבר על הרגשות המפגרים וחסרי המענה שיש לי כלפי דור. טעיתי בגדול. עדיין אהבתי אותו באותה עוצמה כמו מהפעם הראשונה שהתוודעתי לקיומו. כל השבוע עומר ודור התקשרו אליי ושלחו לי הודעות. לא עניתי לאף אחד מהם. אחרי שבוע הם הפסיקו להתקשר. עומר ושירה חזרו. עופרי ואמא לא מדברים מאז שהיא מצאה את השתייה שלו, והמצב בבית שלי היה ממש לא טוב. מאיה הייתה אצל סבתא רוב הזמן ואני גם ככה לא מתקשרת כלכך עם אמא או עם עופרי.
אחרי החודש הקשה הזה, הרגשתי שאני באמת מתחילה להרפא. תקופת המבחנים החלה והשקעתי את כל כולי בלמידה. הכל כבר התחיל לחזור למסלולו כשמאיה עזבה את הבית של סבתא וחזרה לישון בבית ואמא חזרה לבשל. בערב חמישי שכבתי על המיטה שלי עם ספר אנגלית פתוח מצדי האחד ומילון בצד השני ואני חוזרת על מילים ארוכות ומדקלמת את צורת האיות שלהן.
הייתי באמצע המילה necrophiliac כשהטלפון שלי צלצל. התיישבתי ומתחתי את הידיים כדי להגיע לטלפון שעמד על שולחן הכתיבה שלי. הרמתי אותו בזריזות, אך ברגע שראיתי מה רשום על הצג הוא נפל מידי ונחבט ברצפה. הרמתי אותו, מסתכלת שוב לראות שלא דמיינתי, ואז בהיסוס קל החלקתי את האצבע ימינה על המסך והצמדתי את המכשיר לאוזן. בהתחלה שתקתי, וגם הוא שתק. כנראה היה בשוק שעניתי בכלל ואז, ״רוני?״ וכל הכאב שהיה עצור בתוכי במשך החודש הזה התפרץ בבת אחת. השתנקתי ואחזתי בחזה שלי, כאילו הכאב פיזי וכף היד שלי יכולה לעצור אותו.
״אני מבין למה עשית את זה. למה ניתקת איתי את הקשר. למה חשבת שהחיבור איתי הוא מה שהוביל בסופו של דבר ל… למה שקרה…״ הוא דיבר ואני עדיין שתקתי.
״ואני מבין למה לא רצית, או לא יכולת לדבר איתי עד עכשיו…״ הוא המשיך לדבר.
הוא לקח נשימה עמוקה, ״ורציתי שתדעי שכשתהיי מוכנה לדבר אני פה…״ הוא אמר והמשכתי לשתוק. ואז דור ניתק. שיחררתי את הנשימה שלא שמתי לב שעצרתי במשך השיחה הקצרה הזאת. ישבתי על המיטה עם הטלפון ביד עוד הרבה זמן אחרי שהשיחה התנתקה. מתי אני כן אהיה מוכנה לדבר איתו? לדבר על זה? והרי הבטחתי לעצמי כי אני מתנתקת מהחלק הזה בחיים שלי. אבל איך אני יכולה להתנתק? אני התגעגעתי אל דור ברמות שאני לא יכולה להודות בהן בכלל. אבל מה שקרה השאיר עליי צלקת קשה מדי, צלקת שלהרפא ממנה יהיה קשה עד בלתי אפשרי, והנוכחות של דור יכולה רק לדחות את ההחלמה. אבל אולי דווקא להפך. אולי הנוכחות שלו, הידיים החזקות שלו שמשרות ביטחון, העיניים הירוקות שלו שאפשר לטבוע בהן והעור השזוף בדיוק במידה המושלמת שלו, אולי כל אלה דווקא יכולים לרפא את הצלקות ואת הנפש העקומה שלי. אבל אולי לא. וזה סיכון גדול מדי. הוא יכול לפתוח אותן ולפצוע אותי מחדש, לפתוח את מה שכבר כמעט נסגר. אני לא יודעת האם הניסיון שווה את זה. אני יודעת שהלב שלי בטוח לחלוטין שדור יעזור לצלקות להסגר ולהמחק. אבל המוח מתווכח איתן ואומר שהוא רק יפתח אותן מחדש. אחרי שרבתי עם עצמי משהו כמו חצי שעה, ואז התעייפתי וחזרתי לשנן מילים באנגלית. עד הלילה לא חזרתי לדון בנושא הזה. אבל כששכבתי במיטה והסתכלתי על התקרה הלבנה המחשבות הללו חזרו לראשי. ההתלבטות הזאת אם לתת לדור לחזור אל תוך חיי. ואז ההבנה הזאת שהוא מעולם לא עזב באמת. ואז הדמעות החלו לזלוג ובסוף נרדמתי.