טורף הנשמות (Mr. E לשעבר)- פרק 2- סיקור

(אני מניחה שאני ממשיכה את הסיפור הזה כשיש לי חשק 0-0)

אז הנה אני כאן, באותו מקום שכנראה מושך אותי אליו מסיבה מסוימת, פעם נוספת.
הרי כבר הייתי כאן קודם. התקשרתי מהטלפון הציבורי למשטרה כדי שיעשו עם זה משהו, שהבחור המסכן (עד כמה שאני יכולה לרחם עליו) יירקב ויסריח. גם ככה הוא כבר מת שם, לא יהיה נחמש שאף אחד לא יתייחס.
לפחות ככה אני מאמינה שכדאי. מעולם לא באמת יצא לי לחוש אמפתיה כלפי אחרים, אז אני מאמינה שמעשה של רצון טוב יכול לספק אותם. לא אותי. במצבי שום דבר לא יצליח לספק.
"את… קרובה של הקורבן?" מישהו פנה אליי ואני הסתובבתי אליו במבט שבוודאי לא התאים לאירוע.
"לא." השבתי לו מיד ואז בחנתי אותו בקפידה כדי לנחש מה הסיפור שלו. הוא היה בחור צעיר, אני מאמינה. עורו היה שחום, שיערו שחור ופיו מכוסה בזקן עבה אך לא ברברי. הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת ועליה אפודה חסרת שרוולים. מכנסיו השחורות הגיעו עד שוקיו והוא נעל זוג נעליים דמויות נעלי ספורט כחולות. בידיו הוא החזיק מצלמה גדולה ומקצועית שהרצועה שלה נפלה על צווארו, ומכיס מכנסיו בצבצו עט שחור ופשוט ופנקס חלק.
"אה, תסלחי לי, את פשוט דומה באופן בלתי ייאמן לבחור המת." הוא אמר, ואם לא הייתי בטוחה, הייתי יכולה לחשוב שהוא גם אחד כמוני, בגלל דבריו חסרי המודעות. "זה נשמע נורא, הא?"
או שלא.
אני הנעתי את ראשי בחוסר ידיעה.
"אז מה את עושה כאן? את לא נראית כמו שוטרת או עיתונאית." הוא אמר. "יועצת?" הוא שיער.
"אני התקשרתי להודיע על הגופה." השבתי לו.
"הו," הוא הבין. "טוב, ניחושים מעולם לא היו הצד החזק שלי." הוא כאילו הצדיק את השגיאה שלו. "אני בלייק. בלייק סטייסי." הוא הושיט לי את ידו כמכוון אותה אליי. לא הבנתי למה. "זה הקטע בו את לוחצת את היד שלי ומציגה את עצמך."
עשיתי כפי שאמר לי. "רוזיו וילד. "אמרתי את שמי והוא הנהן אליי, ולאחר כמה שניות של לחיצת ידיים משך את ידו חזרה אליו.
"כן." הוא מלמל. "אני עיתונאי, אם שאלת."
"לא שאלתי." השבתי, ולא הבנתי למה צחק.
"את מצחיקה." אמר, כנראה בניסיון 'לשבור את הקרח'. זה מה שאנשים עושים במצבים משונים כמו אלה. מי יודע למה.
הגיע אל אוזניי קול תקתוק שהבנתי מיד מה מקורו. הפניתי את ראשי אל הרכב הלבן אליו הכניסו את גופתו של הבחור המת שמצאתי, וידעתי שזה מגיע משם.
"תתכופף!" תפסתי בו בדיוק ברגע בו נשמע קול הפיצוץ העז שפירק את הרכב לחתיכות, וגם את כל מי שעמד סביבו. שאר הכתבים עפו לאחור מההדף, ומר סטייסי נמחץ תחתיי. למרות שזה לא נראה ככה, הגוף שלי כבד מאוד. כל כך כבד שאפילו אדם שנראה חזק כמוהו ל הצליח לזוז כשאני מעליו.
פתאום היה שקט. התרוממתי והבטתי בפניו המבועתות מהפחד. אותי זה לא הפחיד. הרגשתי כמה מהרסיסים שנתקעו בגבי, אבל כמו כל דבר. לא הרגשתי את כאבם. התרוממתי על רגליי, וסטייסי אחריי. רגליו רעדו מהלחץ והוא התקשה לעמוד. הוא העביר מבט על מצלמתו והתאכזב מהעדשה השבורה. הוא הרים מבט לעברי ואז בחן אותי מקרוב. כשהגיע לרגע בו שם לב לגבי, שהיה פצוע באופן קיצוני מדי כדי שאצליח אפילו לעמוד, הוא נפל על הרצפה. הסתכלתי עליו מלמעלה, והבנתי שכנראה התעלף מזה.
לי לא היה אכפת, אבל כנראה שלאדם "רגיל" כמוהו זה מראה שקשה לראות.
העברתי מבטים מהירים על האזור, ומיד ניגשתי לטלפון הציבורי הקרוב, אותו אחד בו השתמשתי בפעם הראשונה. התקשרתי למשטרה.
תוך כדי שחיכיתי שיענו לי, הבחנתי בדבר נוסף. אדם. זז ממקומו. הוא לא היה אחד הכתבים, הוא לא היה אחד השוטרים שאי אפשר היה להתווכח על כך שמתו. הוא היה חיוור מאוד, ולא רק בגלל שנבדל מהבגדים הבחורים שלבש. שיערו היה בהיר, כמעט לבן, ומבטו הזכיר לי משהו מוכר מאוד.
מכיוון ואני לא זוכרת כמט כלום, אתם יכולים לנחש שהזכיר לי את עצמי.
עוד אחד? באמת?