מצוד הפלאות: פרק 19- מורשת מופלאה

רפאל נעצר אל מול שערי ארמון הלבבות בידיעה שמי שחיפש נמצא שם.
דבריו של קארל בקשר למלכה לא נתנו לו צל של ספק מה התוכנית שלה, ואם זה כך… ליבו נצבט רק מעצם המחשבה של לעשות את הדבר הנכון, הדבר הזה שגיבורים עושים, אבל… אין לו ברירה. אם עליו לבחור בין לעשות מעשי גבורה לבין לתת לדבר הנורא ביותר לקרות… עליו לבחור להיות גיבור. סוג של, לפחות.
עכשיו מספיק עם לדבר ברמזים. עכשיו הוא הולך לגלות האם הוא צודק בקשר לחששותיו, והוא תמיד צודק.
"בסדר, קלף משוגע," הוא הרגיש כל כך מטופש כשצעק את זה סתם לאוויר. "אתה יודע מי אני! תראה את עצמך." הוא הורה לו, ושמע קול צחקוק קל ומוכר מאחוריו. הוא הסתובב, והתעצבן שלא הופתע לראות את הבעלים של אותו קול. "את?" הוא פנה אל חתולת הצ'שר שעמדה מולו כשמבט סקרני על פניה.
"צ'שר, לשירותך." היא הצדיעה בגיחוך שלגלג על הבטחתה. "אתה מחפש איזשהו קלף?" היא חגה סביבו בשאלה.
"את עקבת אחריי, אז את יודעת שכן." הוא אמר לה ונאנח בתשישות מההיכרות שלו עם השיחות שלה, שאף פעם לא מובילות לשום מקום אלא אם כן אתה מחפש בזה היטב.
וכיאה לארץ הפלאות, שוב מישהו התפרץ לשיחה כאילו משום מקום.
בגדיו לא התנו שום ספק, אפילו קטן. זה- זה היה הקלף המשוגע. למראהו, צ'שר התפעלה בהתלהבות מסוקרנת, והרגיזה את רפאל. הקלף הסתכל עליו ובחן אותו בידיים שלובות.
"תוריד את התחפושת המטופשת הזאת." רפאל הורה לו, והקלף נאנח או גיחך בגללו (זה לא היה ברור). הוא תפס באחורי המסיכה שלו והסיר אותה מפניו. השערות האדומות הבוהקות היו מחוברות אליה והסתירו את שיערו הטבעי המתולתל שצבעו היה שטני בהיר. הוא היה קצוץ משני צדדיו ושיערו הארוך יחסית היה ממוקם בשביל עבה על ראשו. הוא חייך אליו והביט בו עם עיניו החומות והבהירות ששידרו מחשבות מטורפות. רפאל בחן אותו מכף רגל ועד ראש במעט היסוס, וליבו דפק בחוזקה בעקבות מה שקורה. זה היה אמיתי.
"שום חיוך מצידך? שום חיבוק חברי?" הקלף שאל אך לא נראה נעלב מהאדישות של בן שיחתו. "אתה מקבל אותה, בביקורת? זה לא יפה, רפי."
"אל תקרא לי ככה." רפאל דרש ועצר את עצמו מלשחרר את כל זעמו עליו. "אני- אני לא מאמין שאתה עדיין בחיים."
"מה, כי אני משוגע בעולם של משוגעים?" הוא חבק את רפאל עם זרועו וגיחך. "זו הייתה עבודה טובה, אבא."
"אין לך זכות לקרוא לו ככה!" רפאל התנער מאחיזתו והתרחק ממנו בעצבנות.
"אבל אני בכל זאת הבן של עוץ לי גוץ לי." אמר לו. "או שכבר שכחת, אח קטן?"
אפילו צ'שר, שהייתה רגילה לכל דבר לא צפוי ומוזר, הופתעה מאוד מהדברים שהתגלו בשיחה, אבל אף אחד מהם לא התייחס אליה. כל אחד מהם היה עסוק מדי במפגש המחודש.
"איבדת את הזכות הזאת לפני שנים." רפאל אמר לו. "או שכבר שכחת, פיניאס?"
"מעולם לא שכחתי." פיניאס השיב. "ולעולם לא אשכח." מבטו הפך לרציני והוא זרק אל עבר רפאל את מסיכת הקלף שהחזיק בידיו. "כמוך, נכון?"
"אני רק באתי הנה כדי לוודא שזה באמת אתה." רפאל שינה את נושא השיחה במהירות, רק כדי לא להתחיל לדבר על המקרה שבעיניו נחשב כטרגדיה מיותרת, הפעם ההיא בו איבד את כל משפחתו, בשני המובנים. הוא בחן את המסכה המחויכת שככל שהסתכל עליה יותר כך גרמה לו צמרמורת מציקה עוד יותר.
"אז הנה, צדקת. כמו שאתה אוהב." פיניאס אמר לו.
"ובאתי להזהיר אותך." רפאל הוסיף לומר לו והתקרב אליו. "אם זה יהיה תלוי בי, לא תצליח בתוכנית שלך."
פיניאס גיחך מהאיום שלו. "אתה ואיזה צבא?" שאל. "ראיתי את האנשים שהגעת איתם לכאן, חבורה פתטית, כל אחד עסוק בעצמו ולאף אחד לא באמת אכפת מה יקרה לאחרים."
חוץ מאחת, רפאל נזכר בקמצוץ של תקווה שיוכל לסייע לו.
"אני מאחל לך הרבה הצלחה בזה." פיניאס לא נשמע משוכנע למדי. "אתה תזדקק לה מאוד. המלכה אולי מטורפת על כל הראש, אבל היא תמיד נמצאת צעד אחד לפני כולם." הוא תפס את המסכה שלו מידיו של רפאל והפתיע אותו בכך, ואז חזר ללבוש אותה על ראשו. "כמוני." הוא גיחך ונעלם בריצה מהירה שלקחה לו שנייה אחת בדיוק כדי לחזור למקום ממנו הגיע.
"וכמוני." רפאל אמר לעצמו בנחישות וחזר על צעדיו לכיוון השאר, אל המקום היחיד שידע שהם נמצאים בו, או חלק מהם, לפחות.
"לאן אתה הולך?" צ'שר קצפה ושאלה אותו. הוא התעלם ממנה והמשיך ללכת בדרכו, הורס לה את כל הניסיונות לדעת מה עומד לקרות.
לשמחתו, היא לא התעניינה בו מספיק בשביל לנסות לעצור אותו לגמרי, והיא פשוט וויתרה על הרצון לדעת.
עכשיו הייתה לו משימה משל עצמו. הוא לא האמין שהוא אומר את זה, אבל הייתה לו משימה, ועליו להציל את כולם כחלק ממנה. הוא התנחם בעובדה שיציל את עצמו בביצוע שלה, ושהאחרים הם רק פרט משני שיאמר עליהם "נו, שיהיה." במידה וגם מישהו מהם יזכה במה שרצה.
"רפאל?" ההליכה חזרה הרגישה לו מהירה כל כך עד שזה היה נראה לו כאילו עברה שנייה יחידה מהרגע בו עזב את הארמון לרגע בו פגש את אנג'י. "איפה היית?" היא שאלה אותו.
"את יכולה לסמור סוד?" הוא שאל, לא מאמין שהוא בוטח בה עד כדי כך שהוא מוכן לספר לה את מה שגילה ומה שידע.
"כן, כמובן." היא השיבה. "מה קרה?"

"אני יודעת מה נעשה!" נואר הכריזה לכיוונה של איימי לאחר שחשבו שתיהן מה יוכל להחזיר את המצב לדמותו. והכוונה ב"מצב" זה שכריס יתאהב שוב באנג'י, כפי שזה אמור להיות, ושאיב תבין שאף תוכנית שלה לא תוכל לנצח אהבת אמת, אכזרית עד כמה שתהיה.
"יופי!" איימי קראה בחיוך ציני. "עכשיו תגידי לי מבלי לצעוק את זה לכל העולם."
"אוח, את כזאת הורסת שמחות." נואר שילבה ידיים בעצבנות ונאנחה בגללה.
"היי!" קארל הצטרף לשיחתן משום מקום והתיישב על ידן. "שתי הבנות האהובות עליי רוקמות מזימות יחד, מעולם לא הרגשתי גאה כל כך." שתיהן לא היו בטוחות האם דיבר ברצינות או שמע צחק עליהם בתוך תוכו.
"מה אתה יודע על המשימה?" איימי כיווצה עיניים בחשד.
"כלום, חוץ מזה שעכשיו הודית שבאמת יש אחת." הוא חייך והיא לא האמינה שנפלה בפח הזה. "אז, עכשיו כשאני יודע, אני חושבת שכדאי שתספרו לי מה אתן מעוללות."
"למה שנאמר לך?" נואר שאלה בהרמת גבה.
"בגלל שאני מקסים ובגלל שאתן חייבות לי אחרי שעזרתי לכן לברוח מהארמון." הוא השיב. "ובגלל שאני מקסים."
"לפי מיטב זכרוני, אני הייתי זאת שחילצה אותך קודם, מהכלוב." איימי אמרה. "כך שהסיבה שלך לא תקפה."
"ומה עם זה שאני מקסים?" שאל בחיוך.
"עם זה אי אפשר להתווכח. "נואר זרמה עם דעתו. "אבל זה סודי. אסור לך לדעת."
"אז תנו לי לנחש, זה בטח קשור לחברה הזאת שלך, וגם לנסיך שהיה חבר שלה והתאהב בפיה האפלה." הוא אמר, ונראה שמבטיהן כבר השיבו לו לגבי התשובה שהוא אמור לקבל. "אני אומר לך, אני גאון." הוא אמר בגאווה.
"או שאתה מצוטט לנו." איימי פתחה את ספר הכשפים שלה כמזהירה באיום.
"אני נשבע." הוא הרים את ידו בהבטחה. "אני פשוט חכם יותר ממה שנדמה לכן."
"אני מתקשה להאמין שזה נכון." איימי אמרה.
"נו, אז תגידו לי מה אתן מתכננות." הוא ביקש בערך. "אני יכול לעזור."
איימי ונואר החליפו בניהן מבטים בוחנים ותהו שתיהן האם כדאי להן לגלות לו את מטרתן. נואר נזכרה בדיוק במבט ההוא שאנג'י העבירה עליו כשנפגשו מחדש, ונזכרה בהתערערות הדעות שלה בקשר אליו. הוא הי מוזר מבחינתה. היא לא ידעה במה הוא מאמין, ובכך גם לא ידעה איך הוא מתאר את עצמו.
"זה בסדר. אנחנו מסתדרות לבד." היא אמרה לו. "אתה יכול לחזור לעשות… מה שלא עשית."
"או- או-קיי." הוא ענה וקם על רגליו. "אבל אם בכל זאת תשנו את דעתכן, אתן יודעות למי לפנות." הוא חייך בקלות, ואז הסתובב והלך.
"אני חושבת שהעלבת אותו." איימי אמרה והפתיעה אותה מאוד.
"העלבתי אותו?" נואר שאלה כלא מאמינה. היא העליבה מישהו? פגעה בו?
"הוא נראה יותר מדוכדך מלפני כן." הסבירה. "ואת מכירה אותו, בעיניי כולם תמיד שמחים מדי."
"זו לא אשמתי. בערך." השיבה.
"בערך?" איימי הסתקרנה לדעת מה המשמעות.
"אני פשוט- אני לא בטוחה שאני יכולה לסמוך עליו." היא פנתה אליה בקול שקט.
"את? הנסיכה הטובה לא מסוגלת לבטוח במישהו שרוצה לעזור לך? איימי גיחכה. "זה משהו חדש."
"אתכם אני מכירה, אני יודעת שלא כדאי לסמוך עליכם כשאתם מציעים את עצמכם." הסבירה לה.
"אות עדיין הסכמת שאעזור לכן." איימי כיווצה עיניים בתהייה.
"אתכם אני מכירה," היא חזרה על מה שאמרה. "אני יודעת למה לצפות." היא סובבה את מבטה לכיוונו של קארל. "ממנו… אני לא יודעת. הוא נחמד אבל אמא שלו נחשבת נבלת."
"המ, תעשי מה שתרצי, שלג." איימי משכה בכתפייה כלא מתעניינת יותר. "לא אכפת לי."
"לי כן." נואר נאנחה והמשיכה לבחון אותו מרחוק. הוא לא היה נראה כמו נבל, והוא לא מתנהג כמו אחד, אבל משהו בו גם לא הודה כי היה גיבור, וזה מה ששיגע אותה.
איך תוכל לסמוך על מישהו שהיא לא יודעת מה הוא?