העורב- פרק 5- הזיות על כנפיים לבנות

חורף. זו באמת העונה הטובה ביותר. בעיקר למי שהתחיל את ההנא-או האו.
גשם זלעפות החל לרדת בדיוק כשקייסי סיים לבנות את האוהל שלו. יש אומרים שזה בוודאי מזל של מתחילים (כי לא הוא הרבה לצאת למחנאות, ובטח שלא לבד), אבל קייסי הרגיש שעומד לקרות משהו כזה. הוא הרגיש בתוך עצמו שעומד להיות קודר, וזה מבלי להסתכל על העננים האפורים שלמעלה.
בזמן הזה בו חיכה שמזג האוויר יירגע, היה לו גם זמן לחשוב, ולהרהר, כפי שהבטיח לאביו שיעשה.
אביו דווקא היה מבין האנשים שהיית מצפה מהם לשמוח ולהתרגש מכך שהבן שלהם הגיע לשלב הזה במסורת המשפחה. אבל אבא שלו, כמוהו, היה שונה מכל שאר האנשים. הוא היה, כפי שקייסי נהג לקרוא לזה, "מתחרט". מי שעבר את ההנא-או האו שלו וקיבל על עצמו את המסורת, אך רצה לוותר עליה לאחר כמה שנים. כמובן, זה היה בלתי אפשרי. ברגע שאתה מקבל על עצמך את התהליך, לא תהיה דרך חזרה.
זו הסיבה שאביו דואג לו כל כך. הוא מפחד שיקרה לקייסי מה שקרה לו, ושייאלץ להמשיך ולחיות בחיים שהוא לא רוצה לחיות בהם. אבל קייסי לא דאג. הוא מעולם לא חשב על האפשרות לצאת מהמסורת. הוא לא חשב על החיים שלו כ"אדם רגיל". הוא בכלל לא רצה להיות אדם רגיל. הם חלשים, הם נכנעים ליצרים טפלים, והוא לא רצה בזה. אביו בוודאי חשב שהוא לא מבין את המחיר של הקבלה, כי הוא עוד צעיר, הוא לא יודע מה המשמעות האמיתית של "החופש בחיים הרגילים", כדבריו.
לפעמים זה היה מתיש. הוא לא היה מוותר בקלות, וכך גם קייסי, ולכן אביו ניסה שוב ושוב. אולי מתישהו זה יצליח להיכנס לו לראש.
רעד מוזר עבר בגופו והוא מיהר להתרומם על רגליו ולצאת אל מחוץ לאוהל היבש שלו- אל הגשם השוטף. כולו נרטב עוד לפני שהספיק להתיישר ולהביט קדימה. כבר היה לילה. היה חשוך.
מקור האור היחידי היה הירח, שחשף את העצים עם הקרניים הלבנות שלו, ונתן תחושה פשוטה ושקרית כאילו אפשר לחזות את מה שעלול להתרחש כל רגע.
הוא שמע קריאה צורמת וקול משק כנפיים באוויר. עורב. רק אחד, הפעם. ולמרות הרעש החזק של הגשם שהכביד עליו וצינן את כל גופו, היה אפשר להבחין בקול הציפור בוודאות.
היא ניצבה מולו, בחושך. הוא החל להתקרב אליה וצלילי מגפיו הכו בשלוליות המים ונשמעו רועשים במיוחד. שיערותיו הרטובות נצמדו לראשו ופניו והקפיאו אותו, וגרמו לו לקוות שלא יסיים את המסע שלו עם שפעת רצינית.
זוג כנפיים לבנות וגדולות הופיעו לפניו ללא בעליהן, כנפיים שכלל לא דמו לכנפי העורב אותו ציפה לפגוש, כנפיים שהופיעו בצורה משונה ולא הגיונית… אבל הכל היה כל כך אמיתי. אפילו צוואר הברבור הארוך ועיניו השחורות שצפו בו, והיו נקיות ויבשות באותו מזג אוויר סוער. לפתע, היה שקט. טיפות המים עדיין המשיכו ליפול עליו מהשמיים ולהציף את האדמה עליה דרך שכבר הפכה לביצה ממזמן, אבל משום מה, לא הצליח לשמוע אותן.
ואז צרחה. צרחה משתקת מלאת חיים הקיצה אותו מהתרדמת, והוא גילה שעדיין נשאר שוכב בתוך האוהל שלו, כשהגיע הבוקר.
לקחו לו כמה שניות להיזכר איפה הוא ומה קורה סביבו. עבר יום אחד ולילה אחד מאז החל המסע, ה-הנא-או האו, ומצבו היה טוב מאוד עד עכשיו. הוא לא היה רעב, הוא לא היה עייף. אולי היה רק קצת צמא, ואולי סובל ממעט כאבים בגופו מהשינה הלא נוחה ומהקור, אבל מלבד זה, הוא הסתדר מצוין.
זו הייתה ההוכחה שלו לאביו שהוא מסוגל, ורוצה.
אם יחזור לפני תום המסע, משמע שוויתר. ולא אסור לוותר, הוא לא היה מוכן לכך.
אחרי התמתחות בוקר קלה ומהירה, קייסי נזכר על מה חלם. קול העורב, כנפי הברבור, גשם הזלעפות המציק אך השקט.
הוא תהה האם יש לזה משמעות, האם זה מעין סוג של סימן שהוא צריך להקשיב לו.
אם יש משהו שקייסי האמין בו, זה חלומות. החלון לתת מודע, שאומר לך באמת מה אתה צריך. אילו רק ידע קייסי לפרש את המסרים שהתת מודע שלו נותן לו, אולי אז גם היה אוהב חלומות כמו אלה.
אבל החלום הזה… הוא היה אמיתי כל כך, הרגיש חי כל כך… היער, הגשם, הקור, הקולות… הכל היה כמעט אמיתי. מלבד דבר אחד- הצרחה. היא הייתה אמיתית, וקייסי שב לשמוע אותה פעם נוספת.
קול אישה, זה היה.
אבל למה?
הוא מיהר לצאת מהאוהל ולרוץ אל עבר מקור הקול הכוחני. הוא רץ במהירות, בלי להסס, ישר קדימה, עד שנתקל במחזה המוזר.
להקת עורבים קראה בכוח ונופפה בכנפיה בגסות, ומנעה מהנערה הצעירה לזוז ממקומה. היא הקיפה אותה בהרתעה, ואיימה לתקוף אם רק תנסה להתקדם. איימה, לא תקפה. הנערה קפאה במקומה, ואפילו אם רצתה לנוע, גם לסגת לאחור, מהפחד לא הצליחה.
"עופו! לכו!" קייסי התפרץ אל תוך מעגל הציפורים והם נרתעו ממנו ישר. הם התרוממו ועלו לשמיים מבלי להוציא הגה. מי שהיה יכול לראות אותם מקרוב היה יכול להבין שעשו זאת מפחד. "את בסדר?" הוא ניגש לנערה הבלונדינית, שהייתה ג'סטין, בדאגה ורגשות אשם. תהייה קטנה ויחידה הייתה לו בקשר לשאלה- למה היא בכלל כאן?
"אני מניחה." היא עדיין הייתה בשוק וקפאה מפחד ממה שקרה. "מה זה היה?" היא הרימה אליו את ראשה.
"טוב…" קייסי ידע את התשובה, אך חשש להגיד. אולי מהתגובה שלה או ממה שתחשוב עליו, או אולי בגלל שתחשוב שהוא צוחק איתה או עובד עליה. בין כה וכה, אף תוצאה לא תמצא חן בעיניו, ולכן שתק.
"לא משנה, זה עבר." היא החזירה את אחיזתה אליה ורק אז קייסי שם לב שתפס בה עם ידיו שלו, והוא מיהר להכחיש זאת לעצמו, מהמבוכה.
"או-קיי." קייסי השיב. "מה את עושה פה?"
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה אותו בחזרה.
"מה?" מלמל בשקט.
"אני יודעת שלא באמת היה לך משהו בבית כשהלכת." היא הודתה. "אני יודעת מתי אנשים משקרים, זוכר?"
"כן…" נזכר באנחה שקטה. היא באמת אמרה את זה לא פעם.
"ואז ראיתי שהלכת עם כל הדברים-"
"רגע, באמת היית שם?" הוא הופתע ועיניו נפערו בפליאה.
"כן." השיבה, כאילו זה היה מובן מאליו. לא בשבילו. עד עכשיו היה בטוח שזה היה סוג של חלום, אז… היא באמת ראתה אותו, הולך אחרי חבר המסדר אל תוך היער הזה. ככה בוודאי ידעה לאן ללכת בכדי לחפש אותו. הרי מה כבר יש לה לעשות באמצע היום ביער כמו זה, בעיר שהייתה לה חדשה לגמרי? "ראיתי אותך הולך עם כל הדברים," ג'סטין המשיכה את דבריה. "ואז אתמול המורה אמרה שאתה חולה. היא לא שיקרה, אבל אני די בטוחה שמישהו שיקר לה."
"מישהו?" קייסי השתדל להראות כמה שיותר תמה בקשר לעניין.
"אתה יודע על מה אני מדברת." היא אמרה. "לא נראה לי שאדם חולה יבלה לבדו ביער במזג האוויר הזה, שלא לדבר על כך שממה שאני רואה, אתה בריא כמו שור."
קייסי מיהר לתפוס בידה ולמשוך אותה איתו. היא, בלית ברירה, רצה יחד איתו. לא ממש הייתה לה ברירה. האחיזה שלו הייתה חזקה מדי עבורה כדי שתוכל להשתחרר ממנה מרצונה, ואם הייתה עוצרת בוודאי הייתה נופלת או נגררת אחריו.
"קייסי, מה קורה?" היא שאלה אותו ובקולה נשמע החשש.
"אני אספר לך כשנגיע." השיב.
"נגיע לאן?" שאלה ונעצרה יחד איתו אל מול האוהל שבמחנה המאולתר הקטן שלו.
"למקום שבו אף אחד לא ישמע את מה שיש לי לומר לך." ענה והרפה את ידו מפרק כף ידה.
הוא קלט סומק מתגבש על לחייה לפני שהסתובב ופנה להיכנס לאוהל. הוא עשה את עצמו כאילו לא שם לב לכך, כפי שהיא באמת לא שמה לב לחיוך הקטן שהעלה כשגבו הופנה אליה.
הוא פרס את שק השינה שלו על רצפת האוהל עד כמה שהיה יכול, כדי שיהיה יותר נוח לשבת בו, וחיכה שתיכנס. דלת הווילון ומגן הרשת של האוהל התקפלו ביחד לכיוון חוץ כשהיא ניגשה בכיפוף לתוך פני האוהל, והתיישבה מולו.
היא נראתה מהוססת מעט, ומודאגת הרבה. היא הסיטה מבטים לכל כיוון, כאילו סורקת את האוהל מבפנים למרות שלא היה דבר מעניין לראות. נראה שעכשיו קצת התחרטה על כך שהגיעה וביקשה לדעת מה קורה.
"את לא תאמיני לי." קייסי הכריז מראש והפנה את תשומת ליבה של ג'סטין אליו.
"למה לא?" שאלה כלא מאמינה לדברים שאמר עכשיו. "אני מאמינה למי שמאמין."
"בסדר." הוא משך בכתפיו כנכנע לה בקלות.
"אבל אתה רוצה לספר לי?" היא שאלה כלא בטוחה ברצונה.
"ולהסתכן בכך שתחשבי שאני מוזר?" הוא שאל כעונה. "עדיף שתשמעי את כל הסיפור ותחליטי בעצמך אם אני גם מטורף."
ג'סטין גיחכה, וקייסי לא ציפה לכך. "אני אאמין לך."
"באמת?" קייסי עדיין פקפק בביטחון שלה.
"באמת." השיבה. "אבל," היא המשיכה להתערער עם עצמה. "מותר לי לדעת את מה שאתה הולך לספר לי?"
"טוב, את לא תהיי הראשונה שהיא לא 'אלאלה' לדעת." השיב.
"א- לאלה?" שאלה.
"זה חלק ממה שאני עומד לספר לך."
"או-אוקיי." ג'סטין חייכה כמוכנה בהקשבה כבירה.
קייסי גיחך מכך ונשם נשימה עמוקה. ליבו דפק בחוזקה. הוא בעצמו לא היה בטוח שמותר לו עצמו לספר על כך, וגם לא היה טיפוס שמוותר בקלות כזאת.
כנראה שג'סטין סוואן מוציאה ממנו הרבה דברים חדשים שלא הכיר בעצמו. אולי זו באמת הייתה ההשפעה שלה עליו, או אולי הוא באמת האמין לכך שלספר לה זה לא רעיון רע.
בין כה וכה, הוא מצא את עצמו מספר לה את הסיפור, והיא מצאה את עצמה מקשיבה לו ברצון רב.