משימת כתיבה-5

היא הלכה לה ברחוב, הרוח התחזקה, השמים הבהירים השחירו והיא עטפה את עצמה בצעיף המשי הדק שלה. היה לה קר, אך היא הייתה לבושה באופן קיצי למדי, והדבר היחיד שעזר לה לשמור על חום גופה בדרך כלשהי זה צעיף המשי שלקחה אתה לחוף הים.
“בררר… קפוא לי!” מלמלה בשיניים נוקשות.
היא הלכה לה, ונשארו עוד כמה רחובות עד ביתה, היא שמחה, אך הייתה מבואסת מכך שלא הקשיבה לאמה, שאמרה שהערב יהיה סגרירי וקריר.
לפתע, היא התנגשה בגבר, מימדיו היו גדולים, הוא היה רחב כתפיים, גבוה, בעל עור בהיר, עיניים ירוקות יותר מעליי צמרת של כל עץ שתמצאו ושיער שחור כלילה. הוא הביט בה, בעינייה הכחולות שאפשר לשקוע בהן כבים, בחן את תווי פניה המחוייכים, את שערה החום, את שפתייה, שאומנם לא היו עבות אלה דקיקות, והביט בצלקת הדקיקיה על מצחה הבהיר אבל הוא הביט בה לרגע אחד.
והיא חייכה אליו בנחמדות, ובנעימות, כך לא חייכה כבר שנים, מאז מות אביה בתאונת דרכים קטוסטרופית. היא גם הייתה באותה תאונה, וכך קיבלה את צלקתה, היא נותרה בחייה, לא כמו אביה, מאז אותו יום, חייכה פעם ראשונה למראהו.
“לא קר לך?” שאל הגבר.
“מאוד" אמרה.
“הנה, קחי" אמר והציע לה את מעילו העבה.
“לא לא צריך! אתה תקרר" התנגדה
“עדיף שאני אתקרר מאשר שנערה כה יפה תתקרר"
“תודה" אמרה ולקחה את מעילו שהיה מושט אלייה בחיבה.
“ללוות אותך עד ביתך?” שאל ותקווה בעיניו.
“כן, אם מתחשק לך.” אמרה.
הם הלכו, בדממה כה רועשת ומביכה, עד שלפתע הנערה נפלה
"איה!" אמרה למראה קרסולה המהופך
הוא לקח אותה על ידיו ונשא עד שהגיעו לביתה, היא התכוונה לעלות במדרגות אל דירתה, אך הוא עצר אותה.
“רגע, אני אעזור לך, רק הגידי מה שמך?" ביקש
“ג'וזילינדה.” ענתה "אך אתה יכול לקרוא לי ג'וזי אם אתה רוצה בכך.” הוסיפה.
“ושמי הוא אדוארד" אמר
“אדוארד" אמרה וחזרה על ההבהרות בשמו, אשר נשמע לה כה חם, כה יפה.
קרסולה אומנם כאב, וכאב לה לעמוד, אך למען מטרה כמו להביט בעיניו עוד פעם, היא הייתה מוכנה לסבול את הכאב הזה עוד הרבה.
הוא נשא אותה במעלה המדרגות עד למפתן ביתה, שם היא נעמדה, ומעדה, אך הוא תפס אותה.
“תודה" אמרה וחייכה
הוא רכן לעברה, ונשק לה נשיקה ארוכה, חמה ומתוקה, כה אוהבת ומלטפת. והיא אינה התנגדה.
הם התנשקו במשך כמה דקות ארוכות, וזה הרגיש כמו חלום בשביל שניהם.