הרגע של אחרי

שוב תמונות רצות, כמו חלום בלהות.
הגופות המוטלת, המראות הקשות.
הסתרתי את הכל, לא נתתי לליבי לישאול.

ועכשיו הלב שבור, הראש שמור. העניים לא רואות, הן דומעות, הן אדומות ובורקות.

והאנשים שאותם אני רוצה, האנשים שרק בחלומות אני רואה.
הגעגוע שתפס את ליבי, הרגע שאיתי את דימעותיה של אימי.

ועכשיו הלב שבור, הראש שמור. העניים לא רואות, הן דומעות, הן אדומות ובורקות.

אני רוצה לחבק את כל אלא הכואבים, אך ידיי אכוזות כמו בכבלים. הדמויות השחורות, התמונות הרעות.

ועכשיו הלב שבור, הראש שמור. העניים לא רואות, הן דומעות, הן אדומות ובורקות.

אני רוצה לעלות על השבר, לראות שהלב השבור הוא השלם. אך עניי חשוכות וידיי כבולות, אזוקות בתוך החלומות.

ועכשיו הלב שבור, הראש שמור. העניים לא רואות, הן דומעות, הן אדומות ובורקות.