קללת אדמה – פרק 31

טוב אז נתחיל מהפחות גרוע לגרוע פלוס. הדאגה שהכי פחות הטרידה אותי הייתה שאנחנו שלושה ואלכס הזה הוא אחד. יכולנו לגבור עליו, אבל אז הוא החליט לעזור לנו, מה שמוביל אותו לדבר הבא שהוא קצת יותר מטריד: למה שנבטח בו?
והדבר שהכי הטריד אותי? כשאלכס נתן לנו בגדים ואני הסתובבתי כדי להחליף בגדים בזהירות הרגשתי מישהו נועץ מבט בגב שלי. לא נעים. אבל אחר כך, כשהסתובבתי, אף אחד מהשלושה לא הביט בי ויותר מזה, מצאתי את עצמי נועצת מבטים בתומאס.
הבטתי בתומאס שראו עליו שהתאמן ושמר על כושר. כלומר.. הוא.. אמ.. הו לעזאזל, אני פשוט אומר את זה, ואם אני אדומה זה בגלל שחם לי ולא בגלל שאני מסמיקה: תומאס נראה ממש טוב תמיד אבל הוא נראה טוב במיוחד בלי חולצה. בסדר? הנה, אמרתי את זה.
ואז אלכס הצביע על השער הכחול ותומאס סידר את החולצה שאלכס נתן לו. הסבתי את מבטי ואז קלטתי שמישהו מביט בי. סובבתי את ראשי והבחנתי בלוקאס. המבט בעיניו היה מעונן וקודר.
ואז רצנו ועברנו דרך השער. מצאנו את עצמנו בעיר די דגולה והיה עכשיו אור שמש של בוקר.
"איפה אנחנו?" מצמצתי באור שהסתנוור.
"אומהה" לוקאס מלמל.
"אבל זה לא המקום הנכון" תומאס אמר ואני הבטתי בו.
"רגע מה?" שאלתי, "חשבתי שאמרת ש- "
"אני יודע" הוא אמר ובעט באבנים כשהתחלנו לצעוד ברחובות, אנשים חלפו על פנינו. "אבל ראיתם את זה, היינו במקום הולדתו של פרסאוס. משהו לא בסדר. משהו – "
הוא השתתק ונעצר ולוקאס התנגש בו מאחור. הבטתי בתומאס בציפייה.
"זה לא המקום כי זה לא המקום" הוא אמר.
כיווצתי את מצחי, "תומאס, הכל בסדר? מאז שהיינו במעבדה של דיאוקליטס אתה מתנהג מוזר. אני פשוט.. קצת דואגת"
הוא הניד בראשו. "אנחנו לא מחפשים נכון" הוא הסביר, "אנחנו חיפשנו את המקום כשהנחנו שהמקום עבר לכאן, כלומר.. לארצות הברית"
הנהנתי. לוקאס הביט בתומאס בזהירות, "ו… ?" הוא שאל
"ומה אם אנחנו צריכים לחזור אל המקור?" תומאס שאל, "מה אם, באמת ובתמים, אנחנו צריכים ללכת אל המקום המקורי שבו נולד פרסאוס?"
"אתה רוצה שניסע ליוון" יותר אמרתי אבל הנימה הספקנית שלי נשמעה לו כנראה כמו שאלה כי הוא אמר:
"אנחנו יכולים לטוס".
הנדתי בראשי והצבעתי על עצמי, קיבלתי מאלכס חולצה כחולה וג'ינס כמעט שחורים. "לא, אנחנו לא יכולים. אני בצוות הזה" הדגשתי את המילה "אני" כאילו יש לי איזו מחלה.
התיישבתי בכבדות על ספסל והנחתי את ראשי על ברכיי.
"אמה, למה זה מדאיג אותך?" לוקאס שאל, "ונגיד שתומאס צודק, נוכל לשכור סירה ו…" הוא בלע רוק בזהירות ונתן מבט בתומאס, ראיתי שהוא הנהן, "נוכל לשוט בספינה או משהו"
"אבל אתם שונאים את הים" אמרתי בשקט והרמתי את מבטי אליהם.
"אולי.." תומאס אמר, "אבל את חברה שלנו, אנחנו לא נסכן אותך במוות אם אנחנו יכולים לסבול את הים" הוא חייך. "וחוץ מזה, זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שאני ואת טסנו?"
או, כן. אני זוכרת. עדיין היו לי סיוטים מהמסוק הקטן שהתפוצץ ואני ותומאס הושלכנו אל ים המפלצות. אל האי של קירקה.
הנהנתי בחיוך קטן.
"אז.. זאת התוכנית?" לוקאס שאל, "ניסע ליוון?"
"כן אבל אנחנו צריכים קודם להתקשר לכירון ו…" קולי דעך לאט.
הבטתי בין כמה עצים וגוש ביניים קטן כשקריאה נמלטה מפי. התחלתי לרוץ.
"אמה?" תומאס שאל.
"אמה!" לוקאס כבר קרא ושניהם פתחו בריצה אחריי.
כשנעצרתי יכולתי רק להתפעל מהנוף. לוקאס תפס בכתפי וסובב אותי אליו.
"מה זה היה?" הוא שאל.
במקום לענות הצבעתי אל המקום שבו עמדנו. הנוף של הנהר היה מדהים ביופיו, שלא לדבר על העובדה שהכל מסביב היה ירוק וחי כל כך.
"נהר מיזורי" אמרתי, "הוא יפיפה."