Yuki
הסיפור ארוך, אבל שווה כל רגע. ותודה מיוחדת לכל המגיבים ובניהן לסול המדהימה שעזרה לי להתמודד עם הפיסוק ושגיאות הכתיב וכמובן לאליס שכל כך מפרגנת ומעודדת! אני יודעת שקשה לקרוא טקסט שלא כתוב נכון. אבל היא ואתם הקוראים והמגיבים מעולים בזה. אז נתראה בסיפור הבא...

אחי עידו

Yuki 02/02/2016 1313 צפיות 29 תגובות
הסיפור ארוך, אבל שווה כל רגע. ותודה מיוחדת לכל המגיבים ובניהן לסול המדהימה שעזרה לי להתמודד עם הפיסוק ושגיאות הכתיב וכמובן לאליס שכל כך מפרגנת ומעודדת! אני יודעת שקשה לקרוא טקסט שלא כתוב נכון. אבל היא ואתם הקוראים והמגיבים מעולים בזה. אז נתראה בסיפור הבא...

רועי אחז היטב בידו של עידו, מסרב לשחרר.
שניהם ישבו על ספת עור דהויה בחדרה של העובדת הסוציאלית, מקשיבים.
הוריו ישבו במרחק מה ממנו, נדחקים האחד כנגד השני בתוך ספת יחיד גדולה במיוחד.
רועי עקב אחר עידו שנקש באצבעותיו על מכנסיו בתנועות מכניות, שחזרו על עצמן כול חמש שניות ולמשך שלוש שניות.

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

רועי בחן את ישיבתו הרפויה של עידו שבהה בריכוז בקיר שלפניהם,
החלק היחיד שנראה בו כנוכח בחדר, הייתה ידו המזיעה, שלפתה בבהלה את ידו של רועי.

"טוב, נתחיל?" חייכה העובדת הסוציאלית חיוך שלא נגע בעיניה, חיוך מתחנחן, מתחנף.
רועי שנא אותה בשלו.

"נגשתם אלי בגלל ירידה משמעותית בתחום הלימודי והחברתי של רועי"
היא הסיטה תלתל מעוך שקפץ שוב ושוב על פניה וחסם את שדה ראיתה.

"חשבתי הרבה על הנושא הזה", "על מי
היא עובדת," חשב רועי, "אין לה מספיק תאים במוח כדי לחשוב כל כך הרבה.

"גם התייעצתי עם המחנכת וסגל המורים בעניין, הגענו ביחד להסכמה, כי נוכחותו של עידו…"
"מה נוכחות של עידו?" קפץ רועי. "ידעתי" חשב, "בסוף תמיד עידו אשם בכל,"

"…היא הגורם המפריע."
רועי שעד עתה הסתכל על החולצה החומה והחצאית השחורה של העובדת הסוציאלית שהשתלבו כל כך רע ביחד, הרים את מבטו ונעץ אותו בזעם בעיניים הכחולות של היועצת,
"הוא שנא עיניים כחולות, הן הלחיצו אותו, יותר מידי חודרות, הצבע שלהן לא טבעי, לא אנושי," הוא חשב.

"עידו?" שאלה אמא.
"הוא ילד חכם, הציונים שלו בסדר גמור. נכון שיש לו כמה מוגבלויות תקשורתיות אבל…"

"נכון, נכון, וואדי". אמרה העובדת הסוציאלית חושפת את שיניה המוכתמות באודם, רועי רצה להשתיק אותה. הוא העביר את ידיו שוב ושוב על שיניו מנסה להעביר מסר שתסלק כבר את המריחה הוורודה והנוראה משיניה.

"אבל אתם צריכים להבין, שהקרבה הזאת מזיקה לרועי. הוא אינו נפרד מעידו, אפילו בהפסקות. ועידו נגרר אחרי רועי לכול מקום".

"ומה רע בזה?" חקר אבא בחוסר הבנה.

"כאשר עידו ורועי ביחד, הם לא מתקשרים עם אף אחד מלבדם" ענתה העובדת הסוציאלית,
וניסתה שוב לקלוט את מבטו של עידו, הוא המשיך להתעלם ממנה, כפי שהתעלם מכולם.

"…וזה ממש חבל שרועי יתבזבז, יש לו פוטנציאל להצליח בהרבה תחומים".
העובדת הסוציאלית השתתקה לרגע ונתנה גם לאמו ואביו לדבר.

"אז, מה את ממליצה לעשות?" שאלה אמו בחשש,

"להפריד בניהם!"

אמרה העובדת הסוציאלית בשלווה מדומה, אך ידיה שניסו למחות את זיעתה נעו בחוסר נוחות על חצאיתה.

"אני מאמינה שגם לעידו יהיה טוב יותר בסביבה תומכת שמותאמת לצרכים המיוחדים שלו."

"להפריד?" נדהם אביו,
"יש אולי דרך אחרת?" אמו הרגישה לא נעים,
"הם לא הופרדו מלידתם יותר מכמה שעות, אני חוששת שזה יביא לתוצאה ההפוכה ממה שאנחנו מצפים". הסבירה את עצמה.

"אל חשש," הרגיעה אותה העובדת הסוציאלית.
"הם יתגברו על זה, הם ילדים חזקים. ביום יומיים הראשונים הם יגיבו קשה, אבל אז, זה יעבור והם עוד יודו לכם על המעשה לכשיגדלו והתבגרו."

אמו נראתה מהוססת, "את יכולה להמליץ לנו על בתי ספר מתאימים?"

בשלב הזה רועי לא הצליח לעצור  בעצמו, הוא חיקה את עידו,
ידו החלה מתקתקת שלוש שניות, הפסקה של חמש שניות ושוב…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

"לא" הוא התקומם.
"אתם לא הולכים להפריד אותי". הוא צעק,
"עידו לא צריך בית ספר אחר. אנחנו בסדר!"
כתמיד בשעה שהיה נסער, רועי התקשה לעשות את ההפרדה בניהם.
"הוא", "אני", אלו מילים שהשתמש בהם כי כך היו אנשים רגילים לשמוע, בינו לבין עצמו היה עידו חלק ממנו.

"אני… הוא… אנחנו…" רועי התבלבל שוב. "הוא גאון!" התחנן רועי, "כול הציונים שלו טובים.
אני אהיה בסדר. אני אעזור לעצמי. אנחנו נלמד ביחד". רועי בכה.

"רועי," אמא הניחה עליו יד, רועי התנער ברוגז ממגעה.
"זאת לא בושה שעידו צריך עזרה, זה בסדר, יהיה לו טוב במקום החדש. אני בטוחה. אתה רק צריך להסתכל קצת אחרת על כל העניין" אמו ניסתה לעודד אותו,
"זה יכול להיות פתרון, יהיו לעידו חברים נוספים יהיו…"

"לא נכון," דמעות זעם עמדו בעיניו, "אתם פשוט רוצים להפריד אותנו" טעם הדמעות המלחות חדר לפיו,  מנחם אותו.

"רועי תקשיב רגע, זה לא כול כך נורא. נמצא לעידו בית ספר מתאים, הוא יהיה מאושר"

"לא נכון, הוא לא מכיר שם אף אחד. הם לא יבינו אותו. אף אחד לא מבין אותו מלבדי." רועי רקע ברגלו, בועט ברגל הספה עליה ישבו הוריו.
זעקת כאב פרצה מפיו, "לעזאזל" קילל בכאב וכעס, הוא לא הגניב מבט לעידו לראות את תגובתו כי כתמיד, הוא לא אמר דבר.
רק מבטו חסר המיקוד הופנה לרגע לרגלו של עידו.

רועי מחה בזעף את דמעותיו מלכלך את חולצתו, הוא משך בידו של עידו וזה נגרר אחריו במבט אטום ותקתוק בידיים של שלוש שניות,

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

הפסקה של חמש שניות ושוב…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

רועי הוביל אותם לחוף הים.
מרחוק היו נראים זוג הילדים בני התשע כזוג מלאכים זהים.
אותו שער חלק שנפל על עיניים בדיוק באותה הזווית, אותן עיניים אפורות שמזכירות קצת את הים כשהוא סוער, גם בגדיהם תאמו אחד לאחד.
אך המסתכלים מרחוק לא ראו כי עיניו של האחד בוהות וקמט ריכוז תמידי נמתח במצחו, הם לא ראו ילד השקוע בעולמו הפנימי .
גם רועי לא ראה, ולא משום שהיה עיוור או טיפש, אלה משום שעידו חלק איתו את עולמו, או שמה רועי חלק את עולמו עם עידו? הדבר לא היה ברור לשניהם.
בתחילה רועי התיישב על הבוץ מצטרף לעידו שיצר גומות קטנות בחול עם תקתוקיו

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

ואז התכנסו שניהם בעולמם, מותירים מאחור את הים, החוף והאנשים. הם לא הוציאו מפיהם מילה אחת במשך כול משחקם. המחשבות הן שדיברו,
והתקתוק… 

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

שלוש שניות, הפסקה ומרווח של חמש שניות בין תקתוק לתקתוק ושוב…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

חיוך ובהייה הוחלפו בניהם, חיבוקים חונקים ושתיקה ארוכה.

רועי כבר לא ראה את החוף, לא את הים אותו אהב כל כך, לא את האנשים  ולא את סוכת המציל הישנה שעמדה קרוב לספת הים.
הוא ראה חול, קילומטרים על קילומטרים של חולות ומדבריות. היה זה העולם של עידו, זר ומנוכר, ובודד, כל כך בודד. הנחמה היחידה של רועי במקום הקדום הזה היה נוכחותו התמידית של עידו לצידו וההבנה שכמו שהוא חש בודד ומבוהל בעולמו של עידו כך עידו חש בעולמו שלו.
לרגע נותר רועי לבדו בקריאות נואשת הוא קרא לאחיו, עיוור ולאה התרוצץ סביב עצמו מבוהל ומבועת נופל ומועד על כל צעד ושעל, מחפש את הדרך חזרה, הדרך לעולמו המוכר, עם אנשים וים וסוכת מציל רעועה. הוא צרח נואשות כדי שעידו ישמע אותו, וזה האחרון הגיע, מחבק את רועי המבועת ומתקתק איתו
בידיהם במשך שלוש שניות,

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

הפסקה של חמש שניות ושוב…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

האנשים שהתבוננו מהצד התקשו להבין את המחול שלפניהם.
את תנועות המצוקה של אחד מן הילדים הם דווקא הבינו, פניו היו מלאות מבע, אך הם לא הבינו מה תוקף אותו.

"מסכנים" לחשה אישה כאשר ראתה את זוג ההורים גוררים אחריהם את זוג ילדיהם החולים.

כאשר  שבו מהים רועי התיישב במיטתו וקבר את ראשו בין רגליו.
הוא לא שכח מדוע ברח לים, הוא לא שכח מדוע גרר איתו את עידו.
עכשיו הגיע תורו להתכנס בעצמו.
"עכשיו הוא לבדו," חשב, "מכל מקום יהיה בקרוב כשעידו יורחק ממנו," בכי טיפס ממעקי בטנו והרעיד את גופו, מטלטל אותו, חוסם את האוויר לראותיו.
הוא דמיין את מציאות חייו החסרים, הריקים כשעידו לא לידו למלא אותם.
אך כשכבר חשב כי אינו יכול לשאת את הבדידות והמראות הרעים החוסמים את ראייתו
ידיו של עידו עטפו אותו חרישיות, מגושמות, אוהבות.
שניהם היו כעת בעולמות מקבילים אך זה לא הפריע להם לאחוז אחד בידו של השני ולקרוע את קרום עולמם הדמיוני.

הדממה הופרה רק לקלות התקתוק

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

לאחר רגע גם רועי הצטרף, תקתוק של שלוש שניות,

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

הפסקה של חמש שניות ושוב מתחדש התקתוק וחוזר חלילה…

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

רועי הבין את משמעות התקתוק המשותף.
הוא סימן יציבות, ביטחון, תקתוקו של עידו עודד אותו.
רועי הניח את ראשו על ברכיו של עידו ונרדם לצליל התקתוק המנחם.

תיק תק, תיק תק, תיק תק, תיק

רועי התהפך במיטה, מסרב לקדם את היום שהתחיל, אך במקום להתחפר בכתפיו של עידו כפי שאהב, הוא מצא את עצמו מתחפר בערמת שמיכות.

על אף שעידו תמיד היה מתעורר לפניו, הוא מעולם לא איפשר לרועי להמשיך לישון אחריו,
ולכן העדרותו של עידו הייתה תמוהה חשודה ומעוררת דאגה.
אך לאחר כמה רגעים 
הוא יצא מחדרו ונתקל באמו ואחיו.

הם ישבו מול המחשב והתבוננו בתמונות.
רועי התקרב כדי לראות והבחין בתמונות של חדרי שינה, כיתות לימוד וחדר אוכל עליז.

"עידו אתה אוהב את זה? נכון. מתוק שלי, אתה רוצה לעבור לשם?" אמא שלו  לטפה את שערותיו ונשקה לו.
ואז…
רועי,  שהיה דרוך כדי לראות מה דעתו של עידו בנושא, הבחין
בקטיעה ברצף התקתוק

תיק תק, תיק , תיק תק, תיק

הזעם והפחד שהציפו אותו באותם הרגעים הבהילו גם אותו,
רועי התחיל להשתולל.

"הוא לא רוצה!" צרח, "תפסיקו להכריח אותו. הוא לא רוצה ללכת."
"רועי, מספיק!" אמו צעקה,
"אתה לא יודע מה טוב בשבילו ומה הוא רוצה, תפסיק לחשוב רק על עצמך כי בסוף תגלה שאתה זה שמגביל אותו ולא מאפשר לו לפרוח" אמא השיבה בכעס,
"אני ואבא נלך השבוע יחד עם עידו…", אמא שבה לטונה הרגיל,
"כדי לבדוק את בית הספר החדש ובסוף השבוע, הוא! ורק הוא, יחליט אם הוא רוצה ללכת לשם.
ועד אז… אתה לא מעלה את הנושא הזה שוב. אני ברורה?"

רועי לא ענה, הוא כתף את רצועת ילקוטו, חיכה לעידו שש שניות עד שגם הוא יחקה אותו, ויצא לבית הספר בצעדים מתוחים כשזכר הקטיעה חי בזיכרונו שוב ושוב ושוב.

באותו שבוע רועי לא הצליח להתרכז בכלום, לא בלימודים, לא בחברים גם לא באכילת הסנדוויץ' אותו השאיר בתיקו להעלות עובש.
היה רק דבר אחד שעשה בריכוז מוחלט, אחז היטב בלי להרפות בידו של עידו.

ולא עזר שההורים שלו החלו בהכנות למעבר של עידו.
השבת עברה, שקטה מידי, מאיימת
והוריו עדיין שמרו על שתיקה,מעכבים את החלטתם.

רועי התחיל לקוות, שאולי, רק אולי הגזרה שריחפה עליהם בטלה.
ולכן כאשר שלחו את רועי לבית הספר והשאירו את עידו בבית הוא לא חשד בדבר.

זו הייתה שעת בוקר מאוחרת.
רועי שישב לבדו בשולחן הדו הכיתתי וצייר בעפרונו הלעוס ציפורים פורשות כנף
החל לחוש מועקה, זה לא היה הקור שסימר את שערות ידיו וגרם לו לצמרמורות, זה גם לא הייתה המורה שעמדה לידו והשגיחה עליו מוחק את הציורים בשולחנו, זה היה הכיסא הריק והמיותם שהיה לצידו שגרם לרועי לפנות חרש לאזור המת בחצר בית הספר בו השומר לא הבחין בילדים משוטטים. הוא טיפס בחן מפתיע, אומנם לקראת הסוף, בקפיצה נשרטה רגלו מהגדר החדה, אך הוא שם עצמו כלא מבחין בדבר.

רועי האיץ רגליו בזריזות בשביל הגישה, אך כאשר פתח את הדלת חשכו עיניו, הוא לא היה צריך להכנס הביתה ולהיווכח במו עיניו בהיעדרותו של עידו, הוא לא היה צריך להאזין לדממה שלא הופרה מן התקתוקים,
הוא חש בחסרונו.
כעת משידע שהדבר שהכאיב לו היה הניתוק מעידו. נפל רועי על הרצפה בצרחות.
הפחד והבדידות שחש חנקו אותו, סגרו אותו בצינוק אפל שאין בו אוויר לנשימה,
הוא החל דופק את ראשו בקיר וחופר במרצפות מנסה למצוא תחתיהן את החלק בו שאבד. מנסה למצוא פיסה אחת שתשלים ולו חלק זעיר מהחור שנפער בו, הוא רץ לחדרו, רואה את האין שהשאירו חפציו של עידו.
בכאב ושברון הוא תפס בשמיכתם הזוגית זאת שבחרו ביחד, שנראתה בעיני רועי כמו השתקפות לעולמו המדברי של עידו.

הוריו שהזדעזעו מקולות היגון שהשמיע יצאו בריצה מחדרם ותפסו בו, מנסים לרסנו, לכבול אותו בדיהם כדי שלו יתלוש את שערותיו, שלא ינפץ את ראשו בקיר כפי שקיווה לעשות.
רועי לא נרגע, הוא דרש שיחזירו את עידו,
"אתם הורגים אותנו"
האשים אותם בדבר שלא עשו. הוריו ניסו להסביר שלא כך העניין, שהכל לטובה ויהיה בסדר
"אך הם טעו," ידע רועי. "הם הורגים אותנו."
לבסוף כשתש כוחו מלצרוח, הוא נפל על הרצפה שמוט ומקופל בתוך עצמו.
את התנוחה הזאת אימץ לעצמו כל אימת שלא ישן, כואבות ומיוסרות נפלו דמעותיו על הכרית.
כאב ראש תמידי החליף את הצלילות המתוקה. והבערה בעיניו האדומות בנו אצלו בית קבע.
חלש וחיוור מצער וגעגוע קיבל בברכה את ערפול החושים שהביא איתו החום הגבוה וההקאות שנעשו דחופות יותר ויותר.
למעשה רועי  קדח, מלמל את שם אחיו, תאומו.
הוא חיפשו שוב ושוב בכל הבית והקשיב שעות,
אולי ישמע את קול התקתוק שפסק

……………………………………………

במקביל אליו החלה הרעה במצבו הבריאותי והנפשי של עידו כמו חש את חולשת אחיו, כמו חיפש דבר אחד שיגשר על המרחק, שיעמיד אותם באותו מצב.
 אך המוסד בו התחנך עכשיו טען כי התגובה בין השניים ידועה ותחלוף בקרוב, אביו נסע אליו, מקווה שזאת רעה חולפת, מדחיק את זיכרון בנו הקודח בבית.
אך לא לו נזקק עידו אלה לאחיו, לתאומו כדי שיעברו ביחד את אותם הסיוטים,
כדי שיתקתקו ביחד את אותם התקתוקים.

עברו אך שבועיים וזוג התואמים לא הצליח להתאושש למרבה ההפתעה של אנשי המוסד רבי הוותק.
ההורים הלחוצים שהתמודדו במקביל בשני מערכות שונים החליטו כי הם, ורק הם מכירים את ילדיהם והם יודעים שרק רע יצמח מהפירוד הכפוי שנקטו. ולעזאזל אנשי החינוך שסביבם שלא יודעים כלום על ילדיהם.
הם לא מוכנים לשלם את המחיר!

"רועי" אמו לחשה לבנה הישן בכבדות מקווה שישמע ויתחזק, "אני הולכת להחזיר את עידו. רועי, אתה שומע?" דמעה ברחה מעינה, "הוא חוזר," אמרה ועזבה את החדר אוספת בדרכה את מפתחות הרכב משולחן המטבח.

אך כאשר עידו חזר הבית היה שקט. שקט כל כך כמו שאסור שבית יהיה
בחדר המוכר, על המיטה מוכרת, שכב בנם הבכור…

מת.

היה זה הרגע בו התנפצה מסכת האדישות של עידו,
הוא קפא על עומדו ודמעה יחידה גלשה במורד פניו ונפלה לשטיח, נספגת בתוכו,
             
               "אין רועי"          

אמר, כשפניו קפואות המבע התעוותו.


תגובות (29)

לאורך הקטע יש לא מעט טעויות מקלדת או שגיאות כתב- צריך לעבור על הקטע שוב וללטש היכן שצריך. לדוגמה: כתבת : "אין לה מספיק תאים כדי חשוב כל כך הרבה" צריך לתקן ל-לחשוב. היו חסרים המירכאות הכפולות. בנוסף, הרגשתי בהתחלה שהקטע די בלבל אותי ובהמשך דווקא היה ברור יותר. הבלבול נבע מהחוסר הבנה מי הוא המספר בקטע- האם המספר הוא רועי או מספר חיצוני- מספר כל יודע? אם אכן שמדובר במספר חיצוני אז בקטעים שבהם רועי דיבר לעצמו הייתי ממליץ לשים גרשיים ( ' ). בנוגע לנושא- מעניין מאוד ויפה.
מקווה שלא העלבתי. :)

02/02/2016 13:45

    מתסכל איך כל פעם האערות אינן משתנות וזה לא משנה אם עברתיעל הסיפור שלוש או חמש פעמים.
    אני מבינה מה את אומרת, אין ספק שאת אכן צודקת!
    תודה על התגובה…
    אומנם ציפיתי שהסיפור יהיה קצת יותר מיפה ומעניין אבל גם זה משהו, לא?
    נ.ב
    אל תבקשי סליחה על התייחסות, זה נותן תחושה שאני חסרת הכרת טובה על הזמן והמחשבה שלך ואני אאשים אותך בזה שלא כתבת לי שזה יפה ומושלם…
    יוקי

    02/02/2016 14:22

    אוקיי, סליחה. פתחתי היום את המשתמש, להבא איישם.

    02/02/2016 14:27

שווה כל רגע

02/02/2016 15:43

    קצר. אבל מספיק כדי להרחיב את הלב ולמרוח על הפרצוף חיוך ענק

    02/02/2016 16:21

סיפור יפה ומרגש, בהחלט שווה כל רגע. חוץ מכמה שגיאות כתיב (לדוגמה; מכיר – כותבים מחיר. קפה – כותבים קפא), שלא הורסות את היופי של הסיפור, אם כי עדיף שתתקני אותן… אם את רוצה שאני אגיד לך את כל המילים עם השגיאות (אין הרבה) אני אשמח.

02/02/2016 15:54

    סול, וואו!
    מה שלומך? סליחה שאני מתאדה… פשוט שמינת, הכתרה, וכו וגם אני באמצע סיפור ארוך אז לא ממש יוצא לי לכתוב משהו במקביל…

    אני הכי אשמח בעולם! שגיאות זה מאבק יומיומי שלי. וגם, איך עושים את המרכאות של המחשבות?

    02/02/2016 16:19

יוקי ❤ כמה התגעגעתי לכתיבה שלך . הסיפור היה ממש יפה חוץ מכמה שגיאות כתיב

02/02/2016 16:47

    להלי גם אני בגעגועים…
    סול המקסימה עוזרת לי בזה!
    נכון שהיא נחמדה?

    02/02/2016 16:52


אין מילים בפי כדי לתאר לך כמה כשרון שוטף את הסיפור שלך. וואו… הפתיחה היפה, המתח, והסוף המדמיע היו שווים כל מילה ומילה. מדהים! ולא אגזים אם אומר שכמעט כל אדם היה מתמוסס מקריאת הסיפור שלך!! הדהמת אותי עד דמעות, כל הכבוד לך. הדימויים כה יפים, והסיטואציות המופלאות הצטיירו במוחי בצורה מרהיבה. סחפת אותי אל תוך יצירת המופת הזו ואומר לך בכל הכנות שאני מורידה בפנייך את כובעי. אך בנושא אחר: אני תחת הרושם שהצקתי והכעסתי אותך, ואם אמת בדברי, אני כה מתנצלת. איני רוצה להפחיד אותך, כלל לא! אדרבה! במידה ואינך מעוניינת בידידות הזו עוד, רק תאמרי לי ואעזוב אותך לנפשך. אך אם אין אמת בדבריי, אנא, הגידי לי? בתודה וסליחה, אליס

02/02/2016 21:01

    אליס! אין תגובה יותר מתגמלת, יותר מעודדת ומשמחת משלך, הפרוט הכנה שלך, ההתרשמות וההתרגשות שלך מהיצירה זה דבר שנשאר עם כותב לאורך זמן רב!
    אני ממש מעריכה אותך בתור כותבת ובתור מגיבה וחברה כאן, שתדעי שאת נותנת לי הרבה בטחון בעיקר לאחר שאני לא נוכחת ומגיבה לאנשים באופן פעיל.
    בקשר לנושא השני שלך…
    תפסקי לכתוב שטויות! אני מתה עלייך! את מקסימה ומפרגנת וכותבת מדהים, ורצינית וחמודה כל כך, ברור שאני רוצה את הקשר איתך!
    אוהבת יוקי!

    03/02/2016 00:29

היי יוקי. עבדתי עכשיו עשרים דקות בערך על תגובה בשבילך ופתאום הטאבלט התנתק (התעלמתי מהאיתותים של הסוללה… מטומטמת שכמותי), אז אני אכתוב אותה שוב

02/02/2016 23:17

יותר מאוחר, בסדר? סליחה):

02/02/2016 23:17

    סול! מגניבה אחת! את לא מדמיינת כמה אני מעריכה את זה, ועוד אחרי שהכל נמחק

    03/02/2016 00:23

קודם כל, לפני שאני כותבת את שגיאות הכתיב, אני רוצה שתעברי על הסיפור, תקראי כל מילה, תקני שגיאות מקלדת (יש כמה) ותראי אם את מוצאת מילים שאת לא בטוחה איך כותבים אותן ואז תבדקי אם כתבתי אותן כאן. בסדר? זה חשוב לקרוא כל סיפור לפני שמעלים אותו כי לפעמים לא שמים לב והמקלדת קופצת או משהו כזה. אגב, גם לפעמים פתחת גרשיים ולא סגרת אותם. זאת עוד סיבה שבגללה כדאי שתקראי שוב כל מילה.

03/02/2016 00:53

על עצמם – על עצמן (תנועה היא נקבה ולכן צריך לכתוב התנועות עצמן ולא התנועות עצמם). שלא נגעה – שלא נגע (חיוך הוא זכר ולכן החיוך נגע ולא החיוך נגעה). מתחנן – אני חושבת שהתכוונת למתחנחן. הצבע שלהם – הצבע שלהן (עין היא נקבה ולכן הצבע שלהן ולא שלהם). הרגיע – הרגיעה (העובדת הסוציאלית היא נקבה, ולכן היא הרגיעה ולא הרגיע). התבגרו – יתבגרו (התבגרו זה בזמן עבר, ואת התכוונת לעתיד). זה לא בושה – זאת לא בושה. יהיה לו חברים – יהיו לו חברים. אותם עיניים – אותן עיניים (שוב, עין היא נקבה ולא זכר…). אלה משום – אלא משום. או שמה – או שמא. מבוהל ומבועט – מבוהל ומבועת. דווקה – דווקא. המראות הרעים חוסמות – המראות הרעים חוסמים.

03/02/2016 01:07

לא אפריע – לא הפריע. סמיכות – שמיכות. תמוה – תמוהה (תמוה זה לזכר ותמוהה לנקבה. ומכיוון שהיעדרות היא נקבה…).

03/02/2016 01:10

תונה – טונה. מעקבים – מעכבים. הפירוד הקפוי – הפירוד הכפוי. המכיר – המחיר.

03/02/2016 01:14

קפה – קפא (מלשון קפיאה, כן?). זהו, אני חושבת. מצטערת שכתבתי את זה בכמה תגובות, פחדתי שזה שוב ימחק לי… תראי, מלבד שגיאות הכתיב היו גם בעיות בפיסוק, אבל כמובן שלא יכולתי לתקן לך את כולן בתגובה כאן, אולי אם תרצי אני אוכל לעשות את זה במייל. אבל אני חושבת שזה עניין של תרגול. תקראי כל סיפור שאת כותבת ותנסי לבדוק אם יש פסיקים ונקודות לא במקום המתאים, ואם חסרים סימני פיסוק. וגם שגיאות הכתיב – זה עניין של תרגול אם תנסי להסין איפה יש לך שגיאות, תהיינה לך הרבה פחות, לדעתי. בהצלחה!! סול

03/02/2016 01:17

אה, רצית לדעת על המחשבות. אני חושבת שאת יכולה לכתוב אותן בתוך גרשיים רגילות, כמו של דיבור (כך: "אני," חשב רועי), אבל אני חושבת שזה יהיה בסדר גם עם גרשיים בודדים (כך: ׳אני,׳ חשב רועי). ועוד משהו – אני חושבת שאם את כותבת "תקתוקים," אז את צריכה לכתוב גם "תיק, תק, תיק." אם את רוצה לכתוב "טיק טק," תכתבי גם "טקטוקים." אבל זאת רק דעתי, אני לא בטוחה בזה לגמרי.

03/02/2016 01:20

אולי גם את תוכלי לעזור לי במשהו? אם את רוצה לנסות אני אשמח שתפני אלי במייל [email protected]. ❤

03/02/2016 01:25

יוקי, ירדה אבן גדולה וכבדה מליבי!!
תודה על שאת כה מקסימה, ולבבית! ממש כמו דמות מאנימה! אני כה שמחה על שיצא לי להכיר אותך, באמת ובתמים. מחכה שתגיבי לי בפרטיות, ונרגשת עד הגג, אליס

03/02/2016 18:51

    כל החיים אני מגיבה לך בפרטיות ואת לא עונה! הגבתי לך! הגבתי לך! הגבתי לך!

    04/02/2016 02:10

עאאאאאאמממממ….. עדי קודם כל ממש שמחתי לראות אותך פה. לא יודעת לאן נעלמת :( דבר שני, התיק תוק היה גאוני, הזוגיות החולנית גם, הסוף היה wtf נלקח רחוק מדי, אבל כעיקרון היה בנוי ממש טוב,רוב האמצע היה בנוי מסימני קריאה בילבולציה וצעקות שלא היה יותר מדי מהנה לקרוא. מה שהיה מענייו זה אופי ומורכבות ואת נתת הרבה מהלך העניינים שבכנות לא היה מעניין בכלל. זה יכל להיות מקפצה טובה לכל האופי והעומק אבל נראה לי פחדת שזה יהיה ארוך מדי אז קיצצת במקון הלא נכון. אוהבת!

03/02/2016 18:57

    וואי אוליב! זה מתסכל…
    אני מתחילה לחשוב שהסיפור עצמו בנוי בצורה שגוייה. אם יש לך כוח תפרטי לי מאיזה מילה עד איזה מילה זה נראה לך ארוך ומלעה ומאיפה זה מסקרן והייתי צריכה להמשיך
    יוקי האוהבת!

    04/02/2016 18:14

ארוך… ומרתק. שווה כל דקה.
לגבי שגיאות הכתיב כבר העירו, כך שאוותר לך הפעם.

בבגרות בחיבור – יש לך ציון גבוה (לצערי, מן הציון המירבי אפחית כמה נקודות, בשל השגיאות הנ"ל).
שאר המקצועות – את מי זה מעניין?
הכתרה? עוד יש שטויות שכאלה?

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

04/02/2016 23:04

    קוראים לך סתם?
    בכל אופן תודה רבה!
    ולצערי לשון זה לא התחום שלי… בכלל.
    אבל ספרות זאת בהחלט אהבה שלי!

    05/02/2016 00:24

עד כמה שזה בוטה בעיניי (ללא שום כוונה לפגוע), סבורה אני ששמו הוא "סתם חרא 1".. אך, יוקי, מתי הגבת לי בפרטיות? מעולם לא ראיתי הודעה פרטית ממך, ומשום כך הנחתי שהפחדתי אותך. מקווה שבעיה זו תיפטר (ובמהרה!), אוהבת, אליס

05/02/2016 11:46

    חחחח אליס! מצחיקה אחת!

    11/02/2016 18:58
21 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך