מחרימי הרגשות – פרק 17

"נו כבר, לך על זה!" קרא לי פרנק.
"לא!" אמרתי.
"לך לליילה ותגיד לה מה אתה מרגיש כלפייה!" אמר לי פרנק.
"אני אפילו לא יודע אם אני מרגיש כלפייה משהו." אמרתי לו. "אני בקושי מכיר אותה."
"וכבר עכשיו אתה שולח לה מבטים ענוגים כל כך." הוא אמר.
"אויש, שתוק כבר." אמרתי.
נכנסתי לבית הספר, בעוד שפרנק העדיף להמשיך לשבת בדשא, ומי עמד לי בכניסה אם לא דייב.
"מה?" הוא שאל.
"עוד פעם אתה?" שאלתי. "תמצא לעצמך חיים."
"אבל יש לי חיים." הוא אמר בחיוך מיסתורי.
"ברור. להציק לי." מלמלתי. "למה?"
"מה זאת אומרת למה?" הוא שאל.
"למה אתה כל כך נהנה להציק לי?" שאלתי אותו.
"לא יודע." הוא אמר. "יש בזה משהו כייפי."
"אז מספיק עם זה." אמרתי.
הוא הרים גבה.
"שיהיה." הוא מלמל.
הוא הלך משם לכיוון חבורת השרירנים המפגרת שלו.
הלכתי לכיוון מתקן המתח שם ג'ק חיכה עם עוד בת. ליילה.
ליילה ענדה קשת לשיער בצבע כתום זוהר עם קישוט חמוד של פרפר ירוק שמעוך תחת הקשת.
היא לבשה חולצה בגוונים של כחול וג'ינס כחול קצר שהגיע לה קצת אחרי הברך.
ג'ק השלים סיבוב שלם ואז שם לב אליי.
"היי!" הוא קרא, וירד מהמתח.
"הו, היי, אלדר." אמרה ליילה בחיוך.
"מה קורה?" שאלתי.
"בסדר." אמר ג'ק, וחייך חיוך על אף שהוא התקלקל מהסומק שעלה על לחייו.
שלחתי אליו חיוך נעים.
"מה אתם עושים כאן ביחד?" שאלתי.
"אני כאן בגלל שהשיעור הראשון שלי היום הוא ספורט." אמרה ליילה. "ואני לבד, אז ג'ק היה כאן אז… דיברנו."
"כן. למין הנשי יש נטייה לדבר." אמר ג'ק.
ליילה זרקה אליו מבט.
"נו, מה? גם למין הגברי!" מחה ג'ק.
ליילה ואני צחקנו.
"בוא, אלדר, תנסה לעשות סיבוב מהצד…"

הזמן רץ עד שהיה הצלצול לשיעור הראשון שלי לאותו היום. שיעור מתמטיקה.
בכל השיעור דייב נעץ בי מבטים, וזה היה מרגיז. יותר מידי מרגיז.
לא ידעתי מה הבחור הזה רוצה ממני, אבל היה ברור שאני כמו תוכנית טלוויזיה מרתקת בעיניו.
תהיתי.
אחרי הכל, פרנק התגלה כבן של ריצ'רד – הבוס שלי. מי יודע, אולי דייב הוא מרגל של ריצ'רד שבודק האם אני מבצע את העבודה, או יותר גרוע. אדם שמנסה לחבל לי בעבודה.
שמעו. מה זה לא אכפת לי ממלחמות עולם, אבל אכפת לי מהפרנסה שלי, ואל תקראו לי בן אדם חומרני – בלי כסף זה פשוט לא מסתדר.
אז כל מה שיכולתי לעשות באותו הזמן זה פשוט להמשיך להתרכז במספרים ובשיעור, ולנסות להתעלם מהמבטים שלו.