תאהב אותי יותר פרק 2
עומר משפיל מבט ואומר: "לא… אני יושב בחוץ קצת…."
התאכזבתי. רציתי שהוא יביא וישב איתו והכל יחזור להיות כמו שהיה פעם– מצוין.
הוא יוצא והדלת שהוא עוד לא כנס דרכה סגרה מאחוריו. רומי נותנת לי דחיפה קטנה בכתף אחרי אחרי כמה שיות עם פרצוף כועס.
אני: "אחח! מה עשיתי?!?!?"
שירה: "יא מעצבנת תראי מה עשית?? עכשיו הוא בחיים לא ישב איתנו…"
רומי: "לאא יא סתמה גם את! רק על עצמך את חושבת!" היא אומרת בצחוק וכולו מחייכות.
רומי: "צאי החוצה עכשיו!"
אני: "למה?"
רומי: "לא את פשוט סתומה!" היא מציינת, "לא ראית איך הוא הסתכל עלייך כשהוא אמר שהוא יושב בחוץ?!?!"
אני: "במבט של גועל, או יותר נכון – תמותי אני לא יושב בחברתך."
רומי: "לא יפה שלי, זה היה מבט של הגיע זמן שנשב בחוץ ודבר כי חלאס…."
אני שתקתי קצת מסה להריץ את המבט שלפני שניי עורר בי חרדה ועכשיו יכול להיות שמסמל תקווה… "את חושבת?"
רומי: "אני חושבת שכדי שתצאי כי הוא מחכה והוא יחשוב שאת לא רוצה לדבר איתו.."
"חלילה ליי!!" אני אומרת בקול גבוהה וכולנו צוחקות..
רומי נותנת לי עוד דחיפה קטנה בכתף שמרימה אותי מהספה בזן שאי באה, יוצאת החוצה ומנצלת את הצעדים האחרונים שלי לפני הדלת לשימות ארוכות מבשרות לחץ. פתיחת הדלת מביאה איתה משב רוח קר לפני.. שמסוורת את פני.
כשהראייה שלי חוזרת לעצמה קצת אי מצליחה לראות בבירור שבשולחן מחוץ לשכבגייה יושב עומרי שלי והש"שית המגעילה שיר… "מזבלת לו בשכל"….
אי באה מתיישב לידו, קרוב רחוק מיחה את ראשי בעייפות על השולחן מלא הקשקושים, הש"שינית ממשיכה "לזבל" ואז קמה.
פתאום היה שקט, שקת שהפחיד אותי כל פעם שהיינו ביחד, לא ידעתי מה לומר או איך להתגד בניגוד לטבעיות שבא הייתי מתנהלת לידו לפני שכל הבלאגן התחיל….
אני לוקחת יוזמה, "אז מה קורה איתך עומרי?"
"חחחחחחח" הוא פשוט מתחיל לצחוק, לא ידעתי מה קרה… תקופה שלמה של פרצופים מרירים וביוזמתי הראשונה לשבת איתו ביחידות שואלת שאלה פשוטה והוא ממשיך לצחוק… "חחחחח"
תגובות (0)