פדיון שבויים – חלק א'

היו פעם שני חייטים , היו תופרים בגדים פשוטים לאיכרים.
פרנסתם הייתה מצויה בקושי .
אחד מהם העלה רעיון שהם יהיו שותפים ויצאו יחד לעיירות שכנות לחפש שם איכרים ולתפור להם בגדים או לתקן .
וכך היה.
יצאו השניים לעיירות הסמוכות והחלו שואלים על מקום הימצאם של היהודים וכך הגיעו אצל איזה יהודי שאירח אותם והדריך אותם היכן נמצאים האיכרים וכו.
אותו יהודי אמנם אירח אותם ביד יפה אך ניכר היה על פניו שמשהו מציק לו , ניסו החייטים לשאול אותו למה פניו זעופות ומדוע אינו נינוח ומאן לספר להם .
שני החייטים היו נחושים בדעתם לעזור לאותו מארח שישפוך ליבו אליהם ויספר להם מדוע ליבו כבד.
לבסוף השתכנע וסיפר:
"המושל של העיר ציווה עליי להיות אחראי על המלבושים של החתונה של הבת שלו ואם לא אעשה רצונו , יגרש אותי מהעיר. וכבר הבאתי לו את מיטב המעצבים ואף אחד מהם לא מצא חן בעיניו וכעת איני יודע מה עוד לעשות."
החייטים מיד קפצו שניהם ואמרו :"הלו אנחנו חייטים – קח אותנו"
מיד דחה המארח את דבריהם בטענה שהם עושים בגדים פשוטים , חליפות לאיכרים , חליפות עבודה , אין זה מספיק בשביל המושל ליום יום קל וחומר שלא לחתונה.
אבל החייטים התעקשו עמו שייקח אותם ואמרו לו שבוודאי כל ההתגלגלות שלהם לכאן זה רק בשביל לחלצו ממצוקה זו ולבסוף השתכנע ולקחם אל המושל.