אין שם/התעוררות

האור נכבה. המסך יורד. נקודות זוהרות מציפות את הבמה ואני מנסה להבין איך הגעתי לכאן. לפני שנייה הייתי מול חנות כלשהי קרוב לביתי והדבר בא שאני זוכר זה שפקחתי את עיניי לפני כמה דקות, ממש כאן, בכיסא התאטרון הזה.
החלון מתחיל לזרוח, אותיות שנהפכות למילים מתחילות להיכתב באבק שעליו. זה מהפנט אותי, העובדה שכל זה קורה בלי שמישהו יעשה זאת בעצמו.
"שלום לך," נכתב, ואני מרגיש כאילו מילות-האבק מדברות ישר אליי, עם החיוך הגדול המצויר ליד.
"אתה הבא בתור," נכתב בצד השני. אני כמעט ויכול לשמוע את החריקות של החלון כשהוא נטרק לפתע בחוזקה, ואת רעש הזכוכיות הנשברות, מתנפצות לאיטן על הרצפה.

האור נדלק. המסך עולה. הנקודות הזוהרות מתפוגגות לאט, כאילו שמישהו נושף עליהן אוויר חם. אני עוצם את עיניי לרגע, מצמוץ קל כאילו משהו נכנס לעיניי, ופתאום אני במקום אחר לגמרי.
אור שמש עולה לאט ובשקט, בנוחות, כאילו איש אינו מכתיב לשמש את הקצב, למרות שעכשיו קיץ ושהיא היתה צריכה לעלות לשמיים כבר לפני שעות.
אני משפיל את עיניי אל ידיי, מכתב מונח בהם, ושמי כתוב עליו. אני איני יודע מאיפה קיבלתי אותו, אך זה נראה חשוב.
"אתה יכול להיות בשני מקומות באותו זמן. תשלים את משימתך." היה כתוב. קראתי את המכתב שוב ושוב אך משמעותו היתה נסתרת מעיניי.
התאריך היה של היום, לפני שנה.
האמנם?