״הוא לא יחזור יותר לעולם.״

זה היה סתם עוד יום רגיל.
יום רגיל שבו יורדים על גיל.
גיל הוא חנון. גיל הוא נמוך. גיל מעצבן.
גיל סתם שמן. זאת הייתה דעת ילדי הכיתה פה אחד.
סדר היום הרגיל של גיל היה לספוג עלבונות, קללות, העלבות ולעיתים גם מכות.
לא היו לו חברים. אפילו לא אחד!
עד שביום אחד, יום מיוחד.
בשיעור הראשון פצחה המורה את פיה והכריזה:״יש לנו תלמידה חדשה בכיתה! תמר הוא שמה.
גיל היה אחוז בהלה אך היה בו שמץ של שמחה.
שכן לא ידע אם תהיה כמו כולם או שהיא תהיה שונה.
אז נכנסה לה תמר לכיתה.
ילדה חמודה, בלונדינית ומעט מנומשת.
שביופיה הרב את כל הבנים כובשת.
המורה ביקשה מתמר שתציג את עצמה.
פצחה את פיה וסיפרה:״ אני תמר, אני בת 13 אני אוהבת לרקוד ולשיר, לשמוע מוזיקה ולפעמים סתם לטייל בעיר.
הלכה אז תמר וחיפשה מקום להתיישב.
ראתה שישנו כיסא פנוי סמוך להיכן שגיל יושב.
ישבה תמר על הכיסא.
החלו לדבר האחד עם השני. קצת עליה, קצת עליו.
ומיד הוא מצא חן בעיניה והיא מצאה חן בעיניו.
הם נפגשו מידי פעם בגן השעשועים.
לפעמים יצאו לסרטים.
הם היו שני ילדים מיוחדים.
עברו כמה חודשים.
והגיעה יום ההולדת של גיל.
גיל הכין הזמנות מקושטות וחילק אותם לילדי הכיתה.
היה אחוז תקווה שהפעם יגיעו לחגוג איתו את השמחה, הוא הזמין מקום באולם אירועים על מנת שיהיה מקום לכל הילדים.
הגיע יום החגיגה. גיל חיכה לאורחים בציפייה.
הוא לבש חולצה לבנה ומעט מגוחכת שעד רגליו הגיעה.
הוא חיכה וחיכה, אך אף אחד לא הופיע.
הוא ישב בודד ובכה בכי כבד.
עד שלפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
הוא ניגב דמעותיו והלך לראות מי הגיע עכשיו,
הייתה זו תמר היא עמדה שם וחייכה , בשמלה לבנה, מדהימה ביופייה ואת גיל הבוכה מיד היא חיבקה.
רקדו אז השניים לבדם באולם
ואפילו מעט שמחו שלא היו שם כולם.
הקשר שביניהם נרקם התעמק עם השנים.
הם גדלו ,התחטבו ונהיו לבוגרים.
הם בנו להם בית באיזו עיירה.
וגידלו יחדיו, ילדה קטנה.
״אור״ הם קראו לה, מכיוון שהביאה אור לחייהם.
היה להם גם כלב אחד. בצבע חום ומעט שמן. הם קראו לו מקס.
הם חייו חיים מאושרים ניתן לומר.
עד שביום אחד ששיחקה אור עם מקס בכדור.
עף הכדור לכביש המהיר.
מקס רץ אחריו כעש אחרי האור.
עד שלפתע הגיחה מכונית במהירות. זו הייתה נקודת האל חזור.
מקס נפגע, הוא איבד המון דם.
גיל הרים אותו על ידיו והבהיל אותו למרפאה.
הם ניסו להצילו במשך דקות ארוכות.
אך ניסיונותיהם כשלו והם נאלצו לקבוע את מותו.
עברה לה שנה עברו שנתיים. עברו שלוש וגם ארבע. עברו חמש, עברו שש.
ומאז כמובן שכבר הצליחו מהאסון להתאושש.
אור כבר הייתה בת שש.
היא בדיוק התחילה ללמוד בבית הספר.
היא הייתה בכיתה א׳ בכיתה הראשונה.
כשלפתע, פרצה מלחמה.
גיל נקרא למילואים. היה צורך בעוד כוח לחימה.
הוא השאיר את משפחתו לבדה
והם חיכו לשובו בציפייה.
אחרי כמה ימים המלחמה שככה.
ובדלת נשמעה דפיקה.
רצה תמר לפתוח אותה.
רכב צבאי שחור חנה בפתח הדלת ולידו עמד חייל במדים ופניו היו נפולים.
הוא לחש לה:״בואי נדבר בפנים״.
היא התיישבה על הספה והוא מולה
החייל החל לספר את אשר קרה לבעלה.
הוא ויחידתו הלכו במדבר ונקלעו לקרב. גיל הקריב את חייו כדי להגן על חבריו. הוא מת כגיבור והשאיר אחריו את אשתו תמר וילדתו אור.
תמר התמלאה בדמעות. לא רצתה להאמין לחדשות.
היא לקחה סכין וקירבו לצווארה.
לפתע נכנסה אור ושאלה:״אמא! מה את עושה?״
שמטה תמר את הסכין מידה חיבקה את אור ואמרה לה. זה כלום, שום דבר לכי לישון, כבר מאוחר.
היתה זו כבר שעת ערב והלכו לישון השתיים קמו למחרת והלכו להלוויה בצהריים.
עמדו שם כל משפחתם המורחבת וחבריו ליחידה. מבוגרים לבושים שחורים ולידם ילדה.
בזמן שנכנס הארון אל הבור החזיקו ידיים תמר ואור.
אור שאלה:״איפה אבא עכשיו? מישהו לו עוזר?״
ענתה תמר:״אבא במקום טוב יותר. ויותר, הוא לא חוזר.״