נטישה- פרק 2

"אני צריך אותך בעוד עשר דקות במיטה. אני מתארגן ובא." הוא אמר לי כשהוא חזר הביתה. הוא לבש חליפה מסוגננת, והחזיק בתיק העור מלא הרישמיות. הנהנתי אליו בשקט ועזבתי את מה שהתעסקתי בו. זה לא שהיה לי יותר מידי מה לעשות באותו יום, פשוט נהניתי מזה שאני לא משוטטת ברחוב. למרות שברחוב, אתה נתקל בהמון מחזות שקשה לפספס. הייתי רואה למשל מישהו שמגיע לפארק מסוים באותה שעה בכל יום, ותמיד תהיתי למה הוא בא בזמן קבוע, אבל אף פעם לא דיברתי איתו. או שהייתי עוברת ליד חלון ראווה של חנות שאהבתי והבובה בחלון תמיד לבשה אותו דבר. או שהייתי עוברת ליד אותה מסעדה ורואה כל הזמן את המלצרית הזו עסוקה ומתוזזת ממקום למקום. הייתה לי כבר סוג של שגרה בשיטוטים שלי ברחוב, דבר שכשאתה בבית אתה פשוט לא שם לב אליו.
הוא הגיע אחרי עשר דקות, קצת יותר, קצת מתוח, הפנים שלו היו נראים מתוחים. לא ידעתי מה קרה, אבל הדבר האחרון שאני יכולה לעשות זה לשאול. הוא הוריד נעליים בכניסת החדר, את הג'קט הוא כבר תלה קודם על מתלה הג'קטים בכניסה לבית. הוא פתח את העניבה ואני הסתכלתי על המעשים שלו. לא הרגשתי מאוימת או מפוחדת, אבל באיזשהו מקום לא הבנתי את הפואנטה. אם הוא היה רוצה זונה, זה היה הרבה יותר קל לקרוא ערב אחרי ערב למישהי אחרת שביום למחרת הוא לא יצטרך להתמודד איתה, ואם הוא היה צריך מישהי שרק תספק אותו, הוא יכול היה להסתפק בזונה. זה כאילו גלגל אחד שמוביל לאותו מקום, שאליו אני בכלל לא נכנסת. הוא הוריד מעליו את החולצה המכופתרת וחשף גוף שרק אפשר לחלום עליו. לא הבנתי איפה בתוך כל שגרת העבודה יש לו זמן להשקיע בחדר כושר. הלב שלי התחיל לפעום יותר חזק כשהוא התקרב למיטה ועלה מעליי, ואני התבוננתי בו מלמטה, מסתכלת על עיניו, שניות לפני שהוא מתחיל לטרוף אותי בנשיקה שלו.
זה הרגיש כאילו הוא כל כך מיומן, כשהוא הוריד לי את החולצה, ונצמד אליי עם בטנו, ונישק בעדינות מענגת את הצוואר שלי, ואני לא הבנתי על עצמי איך הצלחתי להסתדר כל כך הרבה זמן בלי סקס. הוא לא התנשף בכוח, או שראיתי שהוא מתרגש יותר מידי מהעניין. הוא נשאר אדיש גם כשהוא פשוט דאג לעשות לי טוב. כל ארשת הפנים הקשוחה שלו, וכל העצבים שהיו נראים קודם, פשוט נעלמו מהרגע שהוא נישק אותי. הוא ליטף את הגב שלי, ואני נישקתי בחוזקה את צווארו, מנסה להסביר לו שטוב לי, שלא יפסיק, שלא יפסיק לעולם. הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו בנקודה הזו זה שהוא יתנתק ממני. ולא הבנתי, לא הבנתי את עצמי. איך בנאדם שכופה עליי יחסי מין בכלל יכול להיות כל כך טוב, ולעשות לי כל כך טוב, ואיך אני לא סובלת.
הוא אפילו לא שיחק בי, זה פשוט היה נראה שהוא מנסה לפרוק את כל הזעם שלו דרך זה, אבל הוא אפילו לא עשה את זה מרעיש מידי. הוא לא ניסה להראות שהוא שולט, לא כמו אחרי מה שחשבתי אחרי השיחה שלנו אתמול בערב. חשבתי שהוא יצטרך להראות ששום דבר לא מפריע לו, שהוא ירביץ לי קצת כדי שזה יעשה לו טוב, שהוא יכריח אותי לעשות דברים, אבל זה היה בדיוק כמו לשכב עם כל אחד מהאקסים שלי. זה לא היה יותר שונה ממה שחשבתי.
אבל להבדיל מהם, הרגשתי בריחוק שלו. הרגשתי שהוא פשוט עושה את זה וחושב על דברים אחרים. מצד אחד לא הבנתי למה הוא צריך את זה, יכולנו באותה מידה לשתוק עם כוס קפה והוא היה חושב על דברים אחרים, והוא לא היה צריך לשכב איתי בשביל זה. מצד שני, אולי עם השתיקה הוא היה מת, ולפחות הוא עושה משהו שמכפר על זה.
"אני עדיין לא יודע איך קוראים לך." הוא אמר לי אחרי שזה נגמר. הוא נשכב על גבו, מביט בתקרה, ואני הייתי לצידו, רחוקה ממנו, מביטה בחלון ובמה שנשקף ממנו.
"אני ענבר." אמרתי לו והעברתי לרגע את מבטי אליו, והחזרתי אל החלון. ראיתי את השמש בין שני בניינים, וזה הרגיע אותי. בתקופה האחרונה ראיתי את השמש כאילו היא ממש לידי, ועכשיו הייתי מעליה. סוף סוף לא ברחוב.
"את לא?…" הוא התחיל להיאנח.
"לא ידעתי אם מותר לי," אמרתי לו, "קבעת הרבה חוקים ביממה האחרונה."
"קבעתי רק חוק אחד, זו את שחושבת שיש יותר חוקים ממה שיש באמת. השאר היו הסברים למה החוק הזה הוא החוק היחיד שיהיה תקף פה." שתקתי והנהנתי אליו, מחפשת את החזייה שנזרקה למקום מסוים בחדר. מצאתי אותה בעיניי והתכוונתי לצאת מהמיטה, כשהוא אמר לי שהוא מבקש שלא אלך. אמרתי לו שקצת קר לי, אז רציתי להביא משהו ללבוש. הוא הנהן ואישר שאביא את החולצה שלבשתי קודם ואז אחזור. בינתיים, כשהלכתי לכיוון החולצה, הוא נאנח ואמר שהוא עידן, ואני גיחכתי לעצמי שיש לנו שם שמתחיל באותה אות, ועוד איזה אות. חזרתי למיטה והתעטפתי בשמיכת הפוך הנעימה שלו, והנחתי את הראש על הכרית, מסתכלת עליו. הוא עדיין בהה בתקרה ולא הסתכל עליי, אז פשוט שתקנו. אני שתקתי וחשבתי על משהו, והוא שתק והיה נראה שכל מה שהוא חושב עליו זה עבודה. היה נראה שכל החיים שלו זה העבודה שלו, ויותר מזה אין.
"נהנית?" הוא שאל אותי, עדיין לא מסתכל עליי. הרמתי את מבטי והסתכלתי עליו, מנסה להבין בקשר למה הוא שואל את זה. הוא הזיז לרגע את עיניו והסתכל עליי, וכשקלט שגם אני מביטה בו, מופתעת, הוא סובב שוב את מבטו. "כן, מהזה, אל תהיי מטומטמת."
"למה אתה שואל את זה?" שאלתי מסוקרנת.
"פשוט רוצה לדעת אם נהנית, אם את חושבת שיש מה לשפר, מה לעשות…"
"אתה באמת שופט את איך שאתה מזיין?" שאלתי.
"אני אדם ביקורתי," הוא אמר מיד, "חשוב לי לדעת אם היה בסדר או ש…" ואז כבר פרצתי בצחוק, וזה היה הצחוק הכי אמיתי שיצא ממני בימים האחרונים, בשבועות האחרונים. צחקתי והסתכלתי עליו, נשאר עדיין באותה הבעה אדישה, עד שלרגע אחד השפתיים שלו התעגלו כלפיי מעלה. הוא צחק צחוק קטן, ששבר לחלוטין את הקרח שהיה במשך היממה האחרונה בבית, ואמר שאני ממש מפגרת. כשהיו אומרים לי שאני ממש מפגרת בפעמים הקודמות, לקחתי את זה לחלוטין בתור מחמאה. יש בנים שבמקום להגיד לך שהם אוהבים אותך, קוראים לך אידיוטית.
"היה רע מאוד," אמרתי אחרי שהפסקתי לצחוק, "באמת מהגרועים שהיו לי." בשניות התחלפה לו ההבעה בפרצוף, והוא רק הסתכל עליי, מופתע. הוא לא היה אדיש הפעם, אלא היה נראה שהוא ממש נפגע, ולקח את זה קשה יותר משחשבתי שהוא ייקח.
"היי תירגע," אמרתי מיד, "זה סתם היה בצחוק מה אתה…"
"אל תצחקי איתי עוד פעם." הוא אמר, שוב משנה את ההבעה שלו, שוב רציני ושוב מפחיד. הסתכלתי עליו מופתעת, כי הייתי לרגע בטוחה שזה יהיה כמו שאר הידידים שלי שידעו כשאני צוחקת איתם. נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי עליו, מופתעת מהמעבר המהיר שלו מהצחוק ששנייה לפני כן יצא, לכעס שלו, הבלתי מוסבר, הבלתי הגיוני.
הוא קם באיזשהו שלב, התלבש רק במכנסיים, והתחיל ללכת לכיוון היציאה מהחדר. אני קמתי והתיישבתי, מסתכלת עליו, עדיין מופתעת שככה זה נגמר. חשבתי שנתחיל לדבר, ואולי נהיה אשכרה בסדר אחד עם השני. אולי אני אלמד מי הבנאדם שאני חולקת איתו את הבית וחולקת את המיטה. אבל טעיתי, כל כך טעיתי. לפצח אגוז כמוהו זה קשה אפילו יותר מלפצח אגוז כמוני.
"עידן," אמרתי, "אתה פשוט הולך עכשיו?"
"כן," הוא אמר והסתובב אליי, "אני אחזור למיטה עוד שעתיים בערך. את יכולה כבר ללכת לישון או לא. זו בחירה שלך."
"אני…" התחלתי להגיד, אבל הוא יצא מהחדר וטרק את הדלת אחריו. אני הסתכלתי על הדלת הנטרקת, ולא יצאתי לכמה דקות מהשוק. לעזאזל, מישהו מכניס אותך אליו הביתה, והוא נחמד אלייך בחלק מסוים, ובשניות מתהפך? מה הוא סובל מפיצול אישיות או משהו? אז כל מה שעשיתי היה להתלבש, ונעמדתי מול החלון, מתבוננת בשמש שהולכת וכמעט נעלמת, ועל הבניינים שנהיים יותר ויותר כהים. ופשוט עמדתי שם, ולא יכולתי לזוז. כבר היה לי חם בחדר, וידעתי שמחוצה לו אני אצטרך לפגוש בו, ולהחליף ביני לבינו מבט, והמבטים שם לא יהיו כמו המבטים שהחלפנו בינינו כשעשינו את זה. זה כאילו הוא יאהב אותי רק כשהוא ישכב איתי, ואחר כך יחזור לשנוא. עולם מטומטם.