"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 9

הסתכלתי החוצה מהחלון, וראיתי את היער הירוק והיפיפה. היום היה בהיר ולא היו שום עננים בשמיים. שם אני צריכה להיות. לשכב על הדשא ולספור פרפרים שעפים מעל ראשי. לא פה. העצים היו גבוהים ו… "אליסון, את מקשיבה לי?" המורה למתמטיקה שאלה וקטעה אותי מהרהורי. קול הצפרדע שלה הורס לי את כל היום, כל יום.
"כן כן ברור…" עניתי בקול עייף.
"אני מבינה שאת חדשה פה, ואני חושבת שהגיע הזמן שתלמדי שאני מאוד לא אוהבת שמשקרים לי." הרימה עליי את הקול. לא סובלת שצועקים עלי. התאפקתי לא להגיד לה שתלך להזדיין.
"אוקיי, אז סליחה באמת שמתמטיקה זה לא בשבילי. תיפני לאיזבל. אולי היא תקבל שכל ותעיף אותי מפה." עניתי לה באותו הטון.
"צאי מהכיתה שלי בבקשה גברת סמית'. ואני רוצה לדבר איתך בסוף השיעור."
"ואני רוצה חיים נורמליים. רצון זה אחלה של דבר!" אמרתי ויצאתי מהכיתה, טורקת את הדלת מאחורי.
נ.מ של קרטר:
יצאתי החוצה לשבת בספסל, יש לי עוד רבע שעה להעביר.
מה אני אעשה עכשיו לבד?
ראיתי את ג'סיקה יושבת על הספסל הלבן ליד הגינה, וקוראת ספר.
"ג'סיקה!" קראתי לה.
היא הרימה את הראש מהספר וחייכה עליי. "תראו מי פה!"
התיישבתי לידה והיא שמה את הרגליים שלה על הספסל ואת הראש על הברכיים שלי. שיחקתי לה בשיער.
"מה קוראת?" שאלתי.
"לא ממש קוראת, יותר מנסה להעביר תזמן. איחרתי ומרינה לא מכניסה אותי…" התלוננה. "למה לא באת קודם?" שמה את ידה מאחורי ראשי ומשכה אותו לכיוון הפה שלה.
נקודת המבט של אלי:
ישבתי על המיטה בחדר שלי, והמשכתי לקרוא את הספר. הסתכלתי על השעון. עוד רבע שעה יגמר שיעור מתמטיקה, וג'ו תבוא לפה להטיף לי מוסר על איך שאני מדברת.
אחרי כמה רגעים הבנתי שלא אצליח להתרכז, והנחתי את הספר על השולחן ליד מיטתי. מה אנשים עשו לפני העידן הטכנולוגי? אחרי שבוע פה אני מרגישה שאני משתגעת. אני לא הולכת לרוב השיעורים, כי מה הטעם? ואז אני מוצאת את עצמי תקועה פה בחדר בזמן שכולם לומדים. כל כך משעמם לי שאני שוקלת ללכת ללמוד מתמטיקה.
בעצם לא, הגזמתי.
קמתי מהמיטה והתחלתי ללכת בחדר מצד לצד. המרחב המוגבל לא אפשר הרבה תזוזה, אבל זה הספיק לי בשביל לחשוב.
אולי אלך לאיזבל? היא בטח מעבירה שיעור ספרות באחת הכיתות עכשיו, ואוכל לשבת שם. הייתי עושה זה הרבה לאחרונה. ביום השני שלי פה היא ראתה אותי משוטטת במסדרון, מבריזה מתנ"ך. בניגוד למה שחשבתי, היא לא כעסה. רק הציעה שאני אנסה להיכנס בכל זאת, ואם יהיה לי ממש קשה אני אוכל להגיד למורה שיש לי אישור מיוחד לצאת, ואז ללכת לכיתה שבה היא מלמדת. בהתחלה זלזלתי, חשבתי שגם ספרות זה נורא. אבל השיעורים שלה ממש נחמדים. היא מקריאה שיר, או סיפור קצר, ואז נותנת לנו לפרש אותו לפי איך שאנחנו רואים אותו, ואני אוהבת את זה.
אבל מתמטיקה זה לא תנ"ך… זה יותר חשוב. ואני בטוחה שהיא לא תאהב את הסיבה שבגללה אני לא נמצאת בו.
פתאום קפץ למוחי רעיון.
ניגשתי למגירה, והוצאתי את תיק האיפור הקטן שהבאתי מהבית.
נזכרתי שהגנבתי לפה סיגריות בפלטת האיפור הריקה שלי. הייתי מביאה בתיק אם הייתי יודעת שאף אחד לא יבדוק. זה משהו שלוסיל לימדה אותי לעשות, עוד מזמן. צריך להוציא את כל הצלליות, ואת התבניות הקטנות שהם נמצאות בהם ונוצר מרווח מספיק לסיגריה. מי כבר יבדוק פלטת איפור?
פתחתי אותה וספרתי. 12. אני לא מעשנת באופן קבוע, רק לפעמים… בעיקר כשאני לחוצה, עצבנית, או פשוט משועממת.
לקחתי סיגריה ותחבתי אותי לכיס האחורי של השורט, הוצאתי מצית שחורה ויצאתי מחדרי.
ירדתי במדרגות וחיפשתי מצלמות או גלאי עשן. שום דבר כזה, ובכל זאת החלטתי לא להסתכן, ויצאתי החוצה. פניתי לכיוון הגן שעדיין לא יצא לי לבקר בו. שיערתי שלא יהיה שם אף אחד בזמן השיעור. הלכתי מהר, והרגשתי את הרוח הקרירה על העור שלי. דרכתי על אבנים, ענפים ועלים שנפלו מהעצים, כנראה. כאן אין שביל חלק ונקי כמו שיש באזור של קימריה, מה שהקשה על ההליכה שלי. במיוחד בנעלי הבד האלה. ראיתי מרחוק ילד וילדה יושבים על ספסל עץ קטן ליד הגן, צחקקים ונוגעים אחד בשני בלי הפסקה.
כשהתקרבתי גיליתי שזה קרטר וג'סיקה. כל ארוחת בוקר היא יושבת איתנו למרות שלא ג'ו, ולא לוקאס מחבבים אותה יותר מידי. מעניין אם ג'סיקה יודעת שהיא פשוט עוד אחת מאלף בנות אחרות שקרטר נמצא בקשר כזה איתן… ואולי היא יודעת, ופשוט לא אכפת לה.
אני וקרטר לא ממש קרובים. חוץ מזה שאנחנו יושבים ביחד בארוחות, נתקלים אחד בשני מידי פעם כשאנחנו מבריזים משיעורים, ועוקצים אחד את השנייה פה ושם אין בנינו ממש שיחות רציניות.
החלטתי להתעלם מהם, לעבור לידם בלי להגיד כלום ולהיכנס לגן.
כשקרטר ראה אותי הוא עזב את השיער שלה והסתכל עליי במבט מיתמם.
התאפקתי לא לעשות פרצוף נגעל.
נכנסתי לגן, עברתי דרך השער שמעוטר בפרחים בכל צבעי הקשת כמעט ועצרתי לנשום. אוויר עם ניחוח של עצים, דשא ופרחים. האור הסתנן בקושי מבעד לעצים הגדולים, מה שהשרה אווירת דמדומים והשפיע באופן ניקר על הטמפרטורה. נהיה לי קר והצטערתי שלא לקחתי סווצ'רט.
התקרבתי לורד לבן יפיפה והרחתי אותו. ראיתי משהו שנראה כמו תותים צומחים משיח קטן, אבל לא רציתי להסתכן ולאכול מהם. הלכתי עד קצה הגן ומצאתי ספסל, רחוק מהכניסה, והדלקתי סיגרה.
נשפתי את העשן והרגשתי טוב. כמה שהייתי צריכה את זה. נהנתי מאווירה ואפילו מהקור שעשה לי עור ברווז. איפרתי על האדמה והסתכלתי על הפרחים הצבעוניים.
ישבתי כמה דקות שקועה במחשבות שלי, ואז שמעתי צעדים. זה לא ממש הזיז לי בהתחשב בעובדה שאני עוברת על אין ספור חוקים ממש ברגע זה. אני מבריזה משיעור, אני לבושה בבגדים שהם לא בגדי בית ספר, אני נמצאת בגן למרות שאסור להימצא בו לפני סיום הלימודים, והכי גרוע, אני מחזיקה סיגריה ביד שלי. דלוקה.
טוב נו… גם אם זאת איזבל. הכל לטובה.
היה חשוך ולא הצלחתי לראות מי זה עד שהיה קרוב מידי. בקושי הספקתי להגיב והסיגריה נשמטה מהיד שלי, ונזרקה על הרצפה, "מה את חושבת שאת עושה?!" קרטר נשמע נרגז ודרך על הסיגריה.
"מה אני עושה?!" צעקתי, "רק התחלתי אותה! אין לי איך להשיג את זה פה! מה ניראה לך?!"
"אליסון זה אסור, ואת יודעת את זה." הוא דיבר בטון רציני. פעם ראשונה אני חושבת שאני שומעת את קרטר מדבר בשיא הרצינות. התכופפתי והרמתי את מה שנשאר ממנה. הוא מעך אותה לגמרי!!! הסתכלתי עלייה בעצב וזרקתי אותה בחזרה לאדמה.
"ואתה עוד יכול להטיף לי מוסר. להבריז משיעורים זה גם אסור!" אמרתי בעצבים מהולים בעצב. הוא הרס הכל… לא מאמינה שהוא דרך לי עלייה!
"אני לא מדבר על החוקים מטומטמת! אני מדבר על הרעל שאת מכניסה לגוף שלך!" הטיף לי.
"נו באמת, עכשיו אתה נשמע ממש כמו אמא שלי…" אמרתי בזלזול. "ומטומטמת אחותך." הוספתי.
הוא שתק כמה רגעים ומחשבה עלתה לראשי. "לשחק במיליון בנות, ולגרום להן להאמין שאתה רוצה משהו מהן חוץ מלהשכיב אותן זה גם אסור. כל אחד מעביר את השעמום בדרכו שלו. עכשיו ברשותך, אני רוצה לחזור חזרה לחדר שלי להמשיך להירקב שם." אמרתי וקמתי ללכת. רק לו מותר להטיף לי?
"אני יכול בלי בנות! זה לא ממכר. סיגריות כן." הוא אמר והזכיר לי בטירוף את אמא שלי, 'סיגריות זה ממכר' ממנה קיבלתי קצת חופש, עכשיו הוא בא לשבת לי על הראש?
"גם בנות זה ממכר. אתה לא יכול בלי, אולי אתה חושב שאתה כן אבל אתה לא. אתה רגיל למגע, לזה שתמיד יש שם מישהו איתך… שאם אתה צריך כתף תמיד יש לך למי ללכת…" אמרתי והתחלתי להיזכר במארק. אוף לא שוב. אסור לי לבכות ליד קרטר.
"אני יכול להפסיק אם אני רוצה…" למרות החושך אני דיי בטוחה שהוא גלגל עיניים.
"אמר כל מכור אי פעם." אמרתי וגלגלתי עיניים גם אני.
"תישבי רגע." ביקש.