סמדי (Samdei)- פרק 9- ראייה בטוחה והוכחה מספקת

"הנה, שתה מים."
"תשב קצת ותנוח."
"אתה רוצה לצאת לשאוף אוויר?"
"רק תגיד ונלך למרפאה הקרובה."
טימותי וליילה המטירו על ארון את דאגתם, אבל אפילו בתור אחד שמסוגל לסבול את תלותיותם של אחרים, הוא כבר התחיל להשתגע.
"די, די, אני בסדר!" הוא קטע אותם בקול מעט רם יותר.
"אתה בטוח? לפני שעה כמעט נחנקת למוות מכלום." ליילה שאלה.
"כן, מאה אחוז." הוא הרגיע אותם.
הם ישבו על ספסל בפארק ציבורי קרוב, ולקחו מעט זמן כדי להבין מה קרה.
הם יצאו ממרתף הוודו המטריד בלית ברירה (שאם זה היה תלוי בטימותי לא היו עושים זאת), ואז ארוך הותקף על ידי משהו לא ידוע או לא נראה. זה היה יכול להיות מעין התקף של לחץ או התקף בריאותי כלשהו, אבל בשביל טימותי זה היה חד משמעי. לא מחלה מתפרצת כלשהי ולא איזה זיהום אוויר שהשפיע רק עליו. זה היה כישוף, זה בטוח.
כישוף וודו, זה הרבה יותר מבטוח.
למה דווקא הוא? טוב, הוא הרי העליב אותם בביתם. לא בכוונת תחילה כפי שארון לא יעשה בחיים, אבל כוונת תחילה הוא לא משתנה רלוונטי במשוואה הזאת. העובדה היבשה היא שהייתה סיבה שיתקפו דווקא אותו. אבל אם תקפו אותו למה לא הרגו? טימותי הניח שזה בגלל שרק חסר להם גופה של אדם לבן בשטח, אבל סביר להניח שזו בעצם הייתה רק אזהרה.
אם יתקרבו לשם שוב, העונש לא יסתיים באזהרה.
"ועכשיו כשהכל בסדר," טימותי שינה את הנושא במעט. "אמרתי לכם."
"אדים ורוחות?" ליילה שאלה, עדיין נשמעת די מפקפקת.
"איזו עוד סיבה יש לכך שארון כמעט ימות?" הוא שאל.
"וואו, זה לא היה חסר מודעות בכלל." ארון העיר.
"אתם מבינים אותי." אמר להם וידע שזה נכון. יש לו הוכחה שיהיה קשה מאוד לסלף, בעיקר לאלה שחוו זאת על בשרם או היו נוכחים במקום.
"רק חבל שטרנר לא." ליילה נאנחה.
"עדיין אין לנו הוכחה שתספק אותו." טימותי נאנח בהסכמה.
"היי, אם אתם רוצים להתקרב אליו, אותי הוא עדיין לא מכיר." ארון העלה הצעה מפתיעה, וטימותי וליילה הביטו במבט שתאם את הסיטואציה. הדבר האחרון שהיה רוצה לעשות זה להיכנס לעניין הזה עוד יותר, בטח אחרי שכלל לא רצה לבוא מלכתחילה והתנגד להיגיון שבעניין, אז למה שינה את דעתו? יכול להיות שזה בגלל מה שקרה?
"את רציני?" טימותי הופתע מההצעה.
"כן, ברור." הוא לא שיקר. "אני יכול להציע את עצמי כיועץ. זו לא פעם ראשונה שעושים דבר כזה."
"השאלה היא האם טרנר יסכים לקבל אותך בתור יועץ." טימותי הזכיר את הקושי בכך.
"למה שלא ייקבל?" ליילה שאלה כמאמינה ברעיון של ארון.
"ראית אותו?" הוא שאל. "בלי להעליב, אחי, אתה פשוט לא נראה כמו אדם מקצועי."
"אבל אני כן, ואם טרנר לא חושב על מראה, אין סיבה שלא יסכים." ארון היה משוכנע, וכרגיל, הוא לא נעלב מההקנטות הקטנות של טימותי. הוא ידע שזה לא בכוונה לשם פגיעה, אלא בכוונה בכדי להצליח במשימה.
"בסדר, אבל יש עוד משהו חשוב," טימותי הוסיף. "למה שייתן לך לייעץ? אין במה, כל התיקים שקשורים אחד בשני לא קשורים מבחינתו."
"בגלל זה אני אגרום לו להבין שהם קשורים." ארון אמר. "זה פשוט בשבילי."
"אבל בשביל זה אתה צריך שהוא יסיכם שתייעץ לו." טימותי התקשה להבין איך יצליח הפרדוקס שהציג בפניו, אבל ארון נראה משוכנע.
"מה שאתה יודע על מדע, חבר, זה כלום לעומת מה שאני יודע על נפש האדם. תסמוך עליי כשאני אומר לך שאני יכול לשכנע אותו לעשות דברים ולחשוב שזה רעיון שלו, ובלי שום כישוף וודו."
"אני מאמינה לך." ליילה אמרה בחיוך מתרשם.
"וככה הכל מתחיל." טימותי הזהיר, וגרם לשניהם לגחך בקלות. מזל שהפעם באמת התכוון לגרום להם לחייך.

נייל טרנר ואגתה כריסטין חיכו בחדר הוידאו לאורחת שתגיע. עוד מהמסדרון היה אפשר לשמוע את עקבי הנעליים שלה נוקשים על הרצפה במהירות בהתאמה לקצב הליכתה חסר הסבלנות. ככה היא הייתה, תמיד חסרת סבלנות, בעיקר כשמפריעים לעבודתה, שבאופן עצוב, תמיד הייתה לה.
"מה קורה?" היא נכנסה לחדר תוך כדי שהיא מורידה את כפפות הגומי המגואלות בדם שלה.
"אוי, קאס, תעדי את זה לפני שאת יוצאת מהחדר שלך." טרנר ביקש ממנה במבט נגעל מעט.
"אתה רואה גופות מרוטשות על בסיס יומיומי, וזוג כפפות אדומות זה מה שמפריע לך?" היא שאלה כשזרקה את הכפפות לפח הקרוב לדלת.
"באופן מוזר, כן." הוא השיב והיא נאנחה.
"או-קיי, תקשיבי, קסידי," אגתה מנעה מהם מלהמשיך את השיחה, ופנתה להביט במסך הגדול. "מה את רואה כאן?"
"את החדר שלי ממצלמות האבטחה." קסידי השיבה למוצג לפניה.
"ומה עם זה?" אגתה התקרבה לבבואה השחורה שליד שולחן הניתוחים.
"כתם על העדשה?" קסידי שיערה.
"אז זהו, שזה לא זה. הכתם הזה לא מופיע בשום פריים אחר." אגתה הסבירה לה בחצי חיוך.
"בסדר, אז מה אתם רוצים להגיד?" קסידי דרשה לדעת, כהרגלה. היא לא אהבה שמותחים אותה עם תשובות שכבר ידועות מראש.
"טוב, אני הולך לומר לך משהו, אבל תדעי שאני רציני לגמרי." טרנר הכין אותה. "ואני צריך שתשתפי איתי פעולה."
"מה זה, נייל?" היא שאלה ובטחה בו. כמובן, הוא היה היחיד שיכלה לבטוח בו במאה אחוז.
"יש לנו חשדות שמשהו שלא מהעולם הזה הוא בעצם סוג של רוצח סדרתי." אגתה ענתה במקומו, במילים שלה.
"מה?" קסידי כיווצה את עיניה בפקפוק.
"אני אסביר את מה שאמרה." טרנר הודיע. "הגופה שנעלמה, מה שמופיע בוידאו של המצלמות אומר חד משמעית שמה שהעלים אותה היה לא אנושי."
"או לא בחיים." אגתה הוסיפה תוך כדי שהמשיכה לבחון את התמונה הקפואה.
"איי." טרנר ביקש ממנה והיא גיחכה והמשיכה לצפות במסך.
"זה בלתי אפשרי." קסידי לא האמינה להם. "אין שום הוכחה אמיתית שהנשמה שלנו ממשיכה לחיות אחרי שהגוף מתפרק."
"אבל זו עובדה." אגתה שוב קפצה לשיחתם. "אין שום ראיות שמישהו היה במקום באותה שעה באותו יום. זה הדבר הכי הגיוני שקרה."
"רק שהתיאוריה מיסודה לא הגיונית או מהימנה כדי שיהיה לה איזשהו בסיס שאפשר לעמוד עליו." קסידי אמרה והתעקשה להישאר עם רגליים על הקרקע, להבדיל מהם.
"בואי נעשה את זה ככה," לטרנר עלה רעיון. "תשתפי אותנו פעולה בתוכנית, אם יתברר שיש להכל סיבה הגיונית, אני אתן לך מה שתרצי."
"אני לא אוהבת התערבויות." קסידי הזכירה לו.
"את תזכי בידיעה שאת צדקת ושאנחנו טיפשים שהאמנו לזה." הוא שינה את הפרס.
"הממ, טוב, בסדר." קסידי הסכימה בחיוך קל. "מה אני אמורה לעשות?"

צלצול טלפון הפריע לשיחתם המשולשת של טימותי, ליילה וארון. זה היה הטלפון הנייד של טימותי. כשראה מי התקשר אליו מיהר לענות.
"כן?" הוא שאל, וארון וליילה הסתכלו עליו בבלבול. הוא סימן לה להיות בשקט. "מה? כן, כן, כמובן. כן, אני יכול לבוא. בטח, עוד רבע שעה. ביי. ביי." הוא ניתק ואז הרים את מבטו אליהם, והם שאלו אותו בלי מילים על מה הייתה השיחה.
"אני חושב שאנחנו יכולים לוותר על הרעיון של ארון כסמוי שלנו." הוא אמר, וקם מהספסל. "בואו."