"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 7

"היכנסו." הקול הנחמד אמר, ובקושי הצלחתי לשמוע אותו מרוב הרעש שהיה בכיתה.
פתחתי את הדלת, ונכנסתי, מתקרבת לכיוון המורה.
ככול שיותר ילדים ראו אותי כך נהיה יותר שקט עד שלבסוף כל הכיתה השתתקה. כולם תקעו בי מבטים, בוחנים את הילדה החדשה.
הצטערתי באותו הרגע על זה שבכלל פתחתי את הדלת לג'ולס. הייתי צריכה להסתגר בחדר כמו שהבטחתי לעצמי שאעשה.
"שלום חמודה." המורה אמרה. "את אליסון, נכון?"
הנהנתי בשקט. הסתכלתי על הכיתה. הבנות לבשו מכנסיים או חצאיות ארוכות וחולצות רגילות, הבנים לבשו ג'ינס וחלקם אפילו טרנינג. אולי הייתי צריכה לבחור מכנס קצת יותר ארוך…
הכיתה נראתה כמו כיתות החינוך בסרטים: ציורים של ילדים על הקירות, משפטים לחיים ,תאריכי יום הולדת, בלונים מודבקים לקירות בצדדים, קשקושים על הקירות עצמם. כל קיר היה צבוע בצבע שונה, מה שהעניק תחושה טובה.
בבתי הספר שלמדתי בהם הקירות היו שחורים ומלוכלכים. ואז עוד המורות מתפלאות למה בית הספר מדכא אותנו.
ג'ולס ישבה בשורה הרביעית וחייכה אליי. ראיתי גם את ג'ו, אבל לא היה שום זכר לקרטר. אולי הוא בכיתה השנייה?
המורה הציגה אותי לכיתה והרגשתי הכי כיתה א'. רק חסר לי עכשיו שהיא תבקש ממני להגיד את השם שלי וחיה שמתחילה באות הזו.
ראיתי שהשולחן בסוף הכיתה ריק לגמרי והתחלתי להתקדם לכיוון שלו, עד שג'ו משכה אותי, בלי לשאול יותר מידי שאלות והושיבה אותי בכוח בכיסא לידה.
"אאוץ?"
"לפני רגע רבתי עם ג'סיקה בשביל שתעבור מקום בשביל שאת תוכלי לשבת פה ואת עוד מתלוננת?" היא אמרה וצחקה. חייכתי אליה בשקט. רוב הסיכויים שג'ו היא מהבנות שהייתי מתחברת אליהן בבית. משוגעות כאלה ורועשות.
השיעור דווקא היה נחמד. לא ממש השתתפתי, בעיקר הקשבתי, אבל היה בסדר… יחסית….
המורה שאלה אותנו מה אנחנו מצפים מאתנו וממנה לשנה החדשה, מה היינו רוצים לשפר מהשנה הקודמת, ואז הקריאה את הבקשות של כולם, והבטיחה לשנות דברים. בבתי הספר הקודמים שהייתי בהם בחיים לא היו עושים לנו דברים כאלה. לא היו נותנים לנו להגיד מה שאנחנו באמת חושבים, ואם רק היינו מנסים לעשות את זה, היו מעיפים אותנו הביתה. המורים לא רצו ללמד, ואנחנו לא רצינו ללמוד.
"אז איך מרגיש השיעור הראשון שלך בקימריה?" ג'ו צעקה מבעד להמולה שהייתה בכיתה.
"נחמד." עניתי בצעקה מנסה לגבור על הקולות של כולם.
אחרי השיעור היה לי כאב ראש, אבל גם תחושת שחרור. כל המטרה בשיעור הזה זה לתת לנו פוש לקראת השיעורים הבאים, ולשחרר עצבים. כאן המורה מעודדת לצעוק את התשובות ולא להרים אצבע. רשמית השיעור האהוב עלי.
אז אולי בכול זאת יהיה שיעור שאני אשתדל לא להבריז ממנו…
"הבנת את הקטע?" ג'ו שאלה אותי כשיצאנו.
"איזה קטע?"
"השיעור הזה הוא השיעור הכי כיף בבית הספר. גם התלמידים הכי בעייתיים לא מבריזים ממנו, כי איפה עוד תוכלי לצרוח ככה בלי להיכנס לבית משוגעים? אז שמו אותו על הבוקר בשביל לעודד את כולם להתעורר בזמן, ואחרי ההיפראקטיביות שהשיעור הזה גורם לך להרגיש, בחיים לא תוכלי ללכת לישון."
"איזה תחמנים!" צחקתי, גאוני.
"את באה לארוחת בוקר? אם אני לא טועה יש טוסטים היום!!" היא אמרה בהתרגשות.
מרעיבים אותם פה?
"לא, לא ניראה לי…" עניתי בניסיון להתחמק.
"אלי, את באה לארוחת בוקר נכון?
ברור ג'ו חברה יפה שלי! איך אעז להבריז לך?!
יופי אהובה שלי! בואי נלך." היא ניהלה דיאלוג עם עצמה כרגע?
"או-קיי." בקושי ריסנתי את הצחוק שלי. "אני אעמיד פנים שלא ראיתי את זה."
"תזכרי אבל שהסכמת לי!" היא אמרה בשיא הרצינות ומשכה אותי לכיוון חדר האוכל.
"הגעתי למסקנה ג'ו, רוצה לשמוע?" שאלתי אותה.
-"נו?"
"את משוגעת." אמרתי רצינית.
"איזה דילאי את, חשבתי קלטת אותי מזמן." חייכה.
נכנסתי לחדר אוכל בפעם הראשונה, והבטתי סביבי ממש כמו עשיתי כשרק הגעתי הנה.
מהתקרה נתלו מנורות ענקיות בצבע זהב, בצדדים היו חלונות גדולים עם ווילונות לבנים ומצוחצחים.
באמצע החדר עמדו שולחנות עגולים עם מפות רקומות בצבעי זהב ולבן, ועליהם כלים: צלחות עמוסות אוכל, מזלגות וכוסות. בצדדים היו שולחנות מרובעים עם כורסאות צמודות לקיר, ובצד ימין של חדר האוכל הגדול עמד מזנון פתוח עם מלא אוכל: טוסטים, ביצים, כל סוג אפשרי של ירק לבחירה, סלטי פירות וסלטי ירקות, מעדנים, 10 סוגי דגנים לפחות, משקאות שונים ומלא מלא כריכים.
רוב השולחנות היו תפוסים וג'ו משכה אותי, מנווטת במיומנות בין השולחנות הצמודים, ובין הילדים שמחזיקים צלחות מלאות מאכלים כאלה ואחרים, עד שהגענו לשולחן מרובע צמוד לחלון בסוף חדר האוכל. ישבו שם כמה ילדים שאני לא מכירה, וילד אחד זיהיתי, קרטר.