העורב- פרק 3- קן הברבור

^מוזמנים להקשיב לשיר ^

זה היה משהו שקייסי מעולם לא עשה בעבר. כשיום הלימודים הסתיים (תודה לאל. וכן, זו סיבה מספיק טובה בשביל להודות לו), הוא עשה דרך שונה לגמרי לביתו. בעצם, הפעם בכלל לא הלך לביתו, הוא הלך יחד עם ג'סטין, לבית שלה. ביחד.
זה היה מוזר מאוד. מאז שהתחיל ללמוד מעולם לא הלך יחד עם עוד מישהו ברחוב, ובטח שלא לבית אחר. בכלל, קייסי ממש הופתע שג'סטין יזמה את ההצעה הזאת, הרי הם מכירים רק כמה שעות. זה אמיץ מצידה להזמין אותו. אמיץ מאוד.
במשך הזמן בו הלכו על המדרכות ברחוב, הוא שם לב לעורבים שמילאו את הסביבה בהדרגה. זה בדרך כלל מה שקורה כשהוא נמצא בחוץ. אפשר אפילו לומר שהעורבים מתעניינים בו כמו שהוא מתעניין בג'סטין. הייתה לו תיאוריה טובה גם למה.
"אתה ממש שקט." ג'סטין פצחה את פיה לפתע, וגרמה לו להרים אליה את מבטו. "אתה תמיד שקט כל כך?" שאלה.
"רק כשאין לי מה לומר." השיב. "כנראה שעכשיו אין לי מה לומר."
"תמיד יש מה לומר." ג'סטין התקשתה להאמין לתשובתו.
"לא תמיד. לא לכולם." השיב וידע. בדרך כלל באמת אין לו מה לומר. הוא מאמין שאם אין לך משהו חשוב להגיד, אין לך סיבה לומר אותו. חבל שלא כולם מאמינים בזה, כי אז זה היה יכול לחסוך כל כך הרבה מריבות וכאבי ראש.
"אז אני אגיד משהו." ג'סטין התנדבה. "יש לי רעיון על איזו חיה נעשה את העבודה." היא נראתה ונשמעה מלאת גאווה.
"איזו?" קייסי שאל במעט הסקרנות שהייתה בו.
"ברבורים." השיבה וגרמה לקייסי לעקם את פניו. "מה? אתה לא אוהב ברבורים?"
"ברבורים זה נחמד." אמר בתגובה מאופקת. "אבל הם לא… לא מעניינים."
"לא מעניינים?" ג'סטין נעלבה קצת, אבל לא יותר מדי. "איזו חיה כן מעניינת?"
"אף אחת." ענה. "אבל אם את חייבת לשמוע את דעתי, אז, אממ… אני אוהב עורבים."
"והם אוהבים אותך, מסתבר." היא בחנה את הציפורים הרבות שמילאו את השכונה, ואיך שהן מסתכלות על קייסי. "קצת מטריד."
"כן, ככה זה בדרך כלל." הוא הודה ולא היה ממש בטוח איך להראות את מה שהוא חושב על המנהג המוזר. להקות עורבים חגות סביבו בכל פעם שהוא יוצא החוצה והוא די רגוע בקשר לכך. אם הוא רגיל לזה זו סיבה טובה, והוא באמת רגיל לזה, אז… אין סיבה שתבין שהוא באמת די מוזר ולא רק נראה ככה. נכון?
"זה מוזר." היא אמרה. "אבל גם מגניב בצורה כלשהי."
"באמת?" הוא התפלא.
"בצורה כלשהי." הדגישה וחייכה בגיחוך קל.
היא אופטימית בצורה מחשידה, קייסי חשב, אני רק מקווה שלא ייווצר מצב לא נעים עם זה.
"הגענו." היא אמרה ופתחה את שער העץ של הגדר הכפרית שהקיפה את אחד הבתים אליו ניגשו. הגינה הייתה רחבה והבית כמעט נבלע בתוך הגוון הירוק שלה. שבתוכו נטמעו גם גווני הוורד, הצהוב והלבן הקטנטנים של הפרחים שצמחו על השיחים הגדולים. קירות הבית היו בהירים, בצבע קרם, הדלת חומה כהה ועשויה עץ, והמשקוף בצבע תכול עמוק, כמו מסגרות החלונות שעוצבו עם וילונות לבנים שנתלו מתוך הבית.
"בוא." ג'סטין התקדמה על שביל הרצפות שהוביל למדרגות המרפסת ועליה דלת הכניסה.קייסי כמעט קפא במקומו לנוכח המראה המרהיב, וכמעט שכח למה בכלל הגיע לשם. הוא הרגיש לא קשור בכלל למקום. רק אז שם לב לכך שכמו ביתה, גם ג'סטין לבשה לבוש בהיר, קורן וצבעוני, בעוד כל סקלת הצבעים שהוא נוהג להשתמש בה הייתה כהה וקודרת, כמו שהוא אוהב.
בחיי, אפילו המראה של בהיר וחלק, הוא חשב, כשאני ממש ההיפך המושלם. הוא בחן את ידו השחומה ושיערו החום הכהה וגיחך בליבו מהשוני הרב בניהם.
"נו, אתה בא?" היא שאלה כשנעצרה לעמוד על גרם המדרגות הנמוך שהוביל לביתה, והסתכלה עליו בחיוך כובש.
"כן, ברור." הוא התנער מהמחשבות שלו ומיהר ללכת לכיוונה. היא המשיכה ללכת קדימה ופתחה את דלת הבית. היא נכנסה והשאירה אותה פתוחה בשביל שיכנס בעצמו, כמו ג'נטלמן אמיתי רק ליידי. זה היה די מביך בשבילו. אולי גם בשבילה.
היא לא הייתה צריכה לעשות את זה, הוא חשב לפני שסגרה את הדלת, ותוך כדי התפעל מפנים הבית עוד יותר מהחוץ שלו.
גם הוא היה מעוצב בצבעים בהירים. חלונות העץ הגדולים הוסתרו על ידי וילונות בד חצי שקופים וארוכים. בסלון ניצבה טלויזיה לא יקרה מדי, וזוג ספות הוצבו במקביל ובמאונך לה בהתאמה. הרצפה הייתה עשויה מרצפות חומות וכהות, כך כל הבית, אפילו המטבח ואפילו חדר השירותים האלגנטי.
"למה אתה עומד כאן כמו פסל?" היא שאלה, ושוב העירה אותו מחלומותיו בהקיץ. הוא הרגיש משונה למדי הפעם. הוא מעולם לא נוהג לחלום בהקיץ, לדמיין הוא בקושי מצליח לאורך זמן.
כנראה שהיום הזה באמת מיוחד אם קורים לו כל כך הרבה דברים חדשים בכל כך מעט זמן. כמו הבוקר, כשצעק על תום. הוא בכלל לא נוהג לצעוק, הוא שונא את זה. הוא מעדיף להיות נבון ושקט מאשר לדבר ולהוכיח את זה.
זו לא הייתה שחצנות, הוא באמת היה נבון וחכם יותר מרוב ילדים השכבה שלו, אם לא כולם. ואם הוא חושב ככה כנראה שזו באמת מעין שחצנות, אבל… הוא לא נוהג לצעוק את זה ברבים, לכן, הוא עדיין יכול להיחשב כאדם צנוע. וכן, גם חכם, אם הוא מחליט לשמור את דעותיו לעצמו.
"אני רק… חושב." קייסי השיב לה לאחר שתיקה קצרה, שכנראה לא הייתה נחוצה בשביל למצוא את התשובה הסופית שנתן לה.
"או-קיי." היא לא התייחסה לזה במיוחד, וזה היה מרשים מאוד לדעתו. בדרך כלל אנשים היו מתחילים לשאול שאלות או לחשוד.
לא היא.
היא הייתה מיוחדת.
"מה אתה אומר, בחדר שלי או במרפסת?" שאלה.
"הא?" המחשבות שוב גרמו לו להפוך לחירש.
היא גיחכה. "תתרכז- יש לנו עבודה לעשות עד שבוע הבא, אז כדאי שנתחיל." רק אז הבחין בעטים ובדפי השורות שהחזיקה בשתי ידיה. "בחדר שלי או במרפסת? אלה שני המקומות היחידים בבית שלא יהיו רועשים מדי."
"דווקא די שקט כאן." קייסי ניסה להחמיא, אבל זו הייתה מחמאה גרועה.
היא גיחכה שוב. "זה בגלל שאחותי עדיין לא חזרה מהעבודה שלה. אז כדאי שתחליט מהר לפני שהיא תגיע."
והנה, כמו קסם, הדלת נפתחה.
"רק דיברתי." היא נאנחה, ובפעם הראשונה קייסי ראה אותה כשחיוך חסר על פניה.
"ג'סטיס, את כאן?" נשמע קול רך שנכנס אל תוך הבית, שכלל לא הצדיק את הדכדוך של ג'סטין. "הו, לא ידעתי שיש לנו אורח." הבחורה הבלונדינית בעלת עיני הדבש והמבט החייכני שהזכיר את מבטה של ג'סטין אמרה לאחר שסגרה את הדלת וגילתה את נוכחותו של קייסי בחדר הכניסה.
"אל תחשבי, לילי." ג'סטין מיהרה להתרחק עם קייסי לכיוון הדלת הראשונה שמצאה, שפנתה למרפסת. היא כמעט דחפה אותו החוצה ומיהרה לסגור את הדלת חדק. הדלת הייתה שקופה, ככה שהסילוק של לילי לא ממש פעל בצורה מלאה, והיא עדיין יכלה לצפות בהם דרך הזכוכית מתוך הבית. קייסי העביר מבט לכיוונה וראה שחייכה בצורה מוזרה. הוא הבין מה היא חשבה וכנראה שגם ג'סטין ידעה, ולכן נמנעה מלהמשיך (או לפחות להתחיל) לדבר איתה.
ג'סטין הניחה את הציוד על השולחן, והתיישבה על הכסא. קייסי התיישב גם הוא.
ג'סטין הסתכלה על הדלת האחורית וסימנה לאחותה שעמדה מהצד השני לסגור את התריס, ואז נאנחה במעט עצבנות למראה התגובה שקיבלה ממנה.
קייסי העדיף לא להסתכל.
"בוא נתחיל." היא חזרה למצבה החייכני הרגיל, והתכוונה לכתוב על אחד הדפים שהכינה, אבל משהו מנע ממנה. מישהו, בעצם.
"אני חייב ללכת." קייסי הזדרז לקום מהכסא.
"מה? אבל למה?" ג'סטין נראתה מאוכזבת, ובוודאי גם נעלבה מכך. הדבר היחיד שניחם את קייסי כשגרם לאי הנוחות הזאת הייתה המחשבה שאם הייתה יודעת את מה שהוא יודע, הייתה מבינה.
"נזכרתי שיש לי משהו חשוב לעשות בבית." הוא תפס בתיקו ופנה לפתוח את הדלת.
"אבל בקושי עשינו משהו." היא קמה מכסאה וכיווצה את גבותיה באכזבה.
"אני יודע, אני מצטער. אנחנו נעשה את זה בקרוב." הוא עבר מתחת לתריסים של הדלת שלא הגיעו לרצפה, ופנה לכיוון הדלת. ג'סטין מיהרה ללכת אחריו.
בעודו עובר בסלון בדרכו לדלת הכניסה, שם לב שלילי מסתכלת עליו מהמטבח. "לאן אתה הולך?" שאלה אותו.
"אני חייב לחזור הביתה. לעשות משהו חשוב." הוא השיב לה בתמצית, ויצא מהדלת.
"אבל, קייסי," הוא שמע את ג'סטין קוראת לו מפתח הדלת כשפסע על אבני שביל הכניסה לכיוון השער.
הוא הסתובב אליה תוך כדי שהלך. "אני אתקשר אלייך." אמר כדי להרגיע אותה, ותוך כדי שעזב בצעדים מהירים את ביתה שמע אותה קוראת אליו.
"אבל אין לך את המספר שלי." וזה היה קול של אכזבה.