שקופה פרק 17

נקודת מבט אדם

בום. בום. בום

הלב שלי לא הפסיק לפעום כל הנסיעה. איך אגיע הביתה ככה? מוזנח כאילו שהיתי עכשיו ברחוב שנתיים, ולא בכלא שלושה ימים.
המחשבות, האם משפחתי תקבל אותי שוב כאח הגדול והאוהב וכבן הבכור, או שאצטרך לחיות כסוג ב', המקולקל, כל חיי,לא הרפו.
האם אור יודעת שאני בא?
אולי היא חושבת שאני עדיין נרקב בכלא?
היא אוהבת אותי עדיין?

הרגשתי שאני משתגע. כל מחשבה הייתה גרועה מהקודמת. הרגשתי שהייתי מתפוצץ לולא הגענו. לאן? אין לי מושג.
אני יודע, אני בטוח, שאני גר בדילייטי פולס האמזונס תשע. איפה זה בכלל צ'רצ'יל שלוש?
אולי השתגעתי?
"קדימה בחור, הגענו." השוטר שנהג פתח בשבילי את הדלת ויצאתי מהניידת, מה שלא היה פשוט עם האזיקים שכבלו את ידיי.
"צ'רציל שלוש… צרצ'יל שלוש…" השוטר מלמל ומבטו תר אחר הבית הנכון. לבסוף הוא מצא אותו. בית גדול, לבן עם רעפים אדומים אשר זהה לבתים הסובבים אותו. על חזיתו היה תבוע בדיו שחור ובכתב מסולסל "צ'רצ'יל 3".
פסענו בשביל הגישה הארוך, שביל שמלווה בצמחייה צבעונית ויפיפייה.
"בית יפה, אה?" שאל אותי השוטר במעט שעשוע.
"זה-"
"שאלה רטורית." קטע אותי לפני שהספקתי לענות. הוא גיחך טיפה לפני שדפק על הדלת.
"רגע!" הקול שצעק מפנים הבית צמרר את גופי. כמה התגעגעתי לקול הזה. נשי ורגוע, הגיוני ושקול, כמה התגעגעתי לקולה של אור.

הדלת נפתחה. מולי עמדה נערה עם שיער חום שנראה שרק הרגע נשטף, עם עיניים תכולות ועמוקות שהיה בהם ברק טבעי. הרזון שאפיין את גופה החטוב הודגש על ידי גופייה סגולה והישבן המעוצב לתפארת שלה כוסה בג'ינס ארוך וצמוד. היא הייתה יפיפייה.
היא הביטה בי, ואז בשוטר. ושוב, בי ובשוטר. מבטה נדד בינינו שניות ספורות עד שהתקבע,
עליי.
"מי את?" שאל השוטר והרים את גבותיו, מופתע מהמראה המושך שלה. הרגשתי את כעסי משתלט עליי, כנראה היא ראתה את זה ולפני שהספקתי לאבד שליטה היא ענתה,
"אני אור, אחותו של אדם, ו… אני תפוסה." אמרה וקרצה לו. הוא האמין בלי למצמץ ולבש מבט רציני.
"אני… המחשבות שלי בכלל לא…" החל למלמל בעצבנות.
"ברור לי אדוני השוטר." קטעה אותו אור וקרצה לעברו. השוטר סידר את כובעו במבוכה ולאחר מכן הישר את מבטו לעברה.
"אדם, אדם רמלה. הוא נשלח למעצר בית, הוא קיבל ערעור. ההורים שלך בבית?" שאל וניסה לא להפגיש את מבטו במבטה, המבוכה שלו גרמה לי לגחך.
אור גם צחקה בשקט לאחר שגחכתי. הילדה הזאת יודעת מה עובר לי בראש, תמיד. השוטר קילל בשקט וצחוקנו רק התגבר.
"סליחה, ההורים?" אור התאפסה ראשונה והגניבה מבט לפנים הבית. "לא, מצטערת." אמרה בצער מזוייף.
"אני אטפל בו, תודה אדוני. ו…" אמרה והעבירה אותי לחיקה. "בפעם הבאה, תנסה לא להתחיל עם בחורה כשאח שלה נמצא בידיים שלך, כבול." היא הדגישה את המילה האחרונה.
"אה… כן…" אמר השוטר במבוכה והוציא מכיסו את המפתח לאזיקים. זה רק גרם לי לצחוק יותר ולאחר שאור שחררה אותי הוא רץ משם במבוכה ולא ראיתי אותו יותר.

***
נקודת מבט אור

השוטר רץ במבוכה בשביל. שמחתי שאני ואדם התחלנו ברגל ימין, אבל זה היה עם השוטר. זה לא אותו הדבר. הובלתי אותו לחדר שלי. בדרכנו הוא בחן את הבית בהתפעלות, היה נראה שהוא אוהב את מה שהוא רואה. הגענו לחדר שלי, וכמוני, הוא חשב שהחדר הזה הוא היפה מכולם.
"וואו!" נפלט מפיו, מיד הוא הסה את עצמו ומבטו עקב אחריי מתיישבת על מיטתי.
"אור אני-"
"זה בסדר." קטעתי אותו, אני לא יודעת למה, כל כך רציתי שהוא יצטער, למה עצרתי אותו?
"לא אור, זה לא בסדר. אני רוצה להסביר."הוא אמר וגירד את עורפו במבוכה.
"קדימה, אני שומעת." אמרתי והצבעתי על כיסא הגלגלים שניצב ליד שולחן הכתיבה בצד החדר. אדם הנהן והתיישב עליו, ואז… הוא התחיל לדבר.
"בהתחלה כשראיתי את גיילה אצלנו בבית, נבהלתי. את לא הרבית לדבר על בית הספר, אבל בפעמים האחדות שדיברת, זה היה רק עליה." הוא אמר ולקח אוויר, לאחר הפסקה קצרה הוא המשיך.
"כשהיא ירדה מהחדר שלך כל כך עצבנית, ידעתי שקרא משהו, ובגלל שמדובר בגיילה, הנערה המרושעת ביותר בעולם כולו, לפי איך שתיארת אותה, ידעתי שקרה משהו. עליתי ודיברתי איתך. את כמובן רצית להישאר לבד אז הלכתי לסלון, לחשוב איך לעודד אותך, אבל אז הוא התקשר…

***פלאשבק***
(נ.ק. מבט דיימון)
ירדתי במדרגות לסלון, מתכוון לחזור למשחק הצפוי של מכבי והפועל. רגע לפני שגופי נשמט על הספה ושקע לתוכה, הטלפון צלצל. ידעתי שאור לא תענה, וכרגע העדפתי שכך יהיה. הרמתי את השפופרת האפורה והצמדתי אותה לאוזני.
"הלו?" קרא קול גברי מהקו השני.
"מי זה?" שאלתי, מתלבט האם הוא התקשר גם בשביל אור, מי יודע מה קרה לה בבית הספר באותו היום? היא במילא לא מדברת על זה.
"אית'ן דיירט, אני מפקד בכיר במשטרה, תוכל לקרוא לי, הסמל דיירט." אמר אית'ן בקול סמכותי. חששתי קצת בגלל שהתקשרו מהמשטרה, בעיקר בגלל שאולי התקשרו לאור, והפחד שלי הצדיק את עצמו מיד.
"באתי לדבר בקשר לאור רמלה, מכיר?" שאל. לא מיהרתי לענות.
"סליחה?" שאל אית'ן כשלא עניתי.
"כן, כן. אני אחיה." עניתי במהירות בקול יציב.
"נהדר,אתה עומד לעשות מה שאני אומר לך." אמר לפתע בקול תקיף.
"סליחה?" שאלתי מופתע.
"זה בסדר, אל תדאג. אתה רק צריך לקחת את אחותך ולסחוט ממנה מה קורה איתה ועם דיימון. לאחר מכן תתקשר אליי ותיידע אותי, פשוט לא?" הוא שאל באדישות ויכולתי להישבע שהוא חייך מעבר לקו.
"אני מצטער אדוני, אבל אני מסרב להתראות." הושטתי את השפורפרת למקומה, אך לפני שהספקתי צעקתו של אית'ן נשמעה מהקו.
"אני אעצור אותך!"
הרמתי את השפורפרת בחזרה לאוזני.
"מה?"
"מה ששמעת." אמר והיה נשמע שהוא לא בטוח בדבריו.
"אדוני אתה לא יכול-"
"אני שוטר שכחת?" קטע אותי וצחק לעצמו. "אני יכול לשלוח אלייך שבע ניידות אם ארצה. אז אם אתה לא רוצה למצוא את עצמך בתא המעצר היום בלילה," הוא עצר לכמה שניות לפני שהמשיך. "כדאי לך להוציא מאחותך הכל, עד הפרט האחרון."
"אתה משוגע!"צעקתי אל תוך הקו והרגשתי איך הדמעות נוזלות לכל אורך פניי.
"אולי." הוא אמר בקול מתגרה. "אבל לי יש כוח, לעומתך. אני יכול לגרום נזק לך ולמשפחתך, ולאחותך." הוא אמר בגאווה. הייתה שתיקה כמה דקות, שתיקה של עצב, שתיקה של שנאה.
"מה האינטרסים שלך?" שאלתי לבסוף. אית'ן גיחך מהצד השני של הקו.
"זה לא עניינך, תוביל את אחותך לתחנת הדלק שבצד הכביש במערבי." הוא אמר. ציירתי בראשי את התחנה.
"למה?" שאלתי בתקיפות והדמעות לא הפסיקו לנזול.
"רק כדי לוודא שאתה מוציא ממנה את מה שאני צריך לדעת, תתקשר אל המספר הזה כשתדע את הכל, להתראות אדם." הוא אמר באותו קול מתגרה.
"לעזאזל!" צעקתי ומיד היסיתי את עצמי כשנזכרתי שאור נמצאת בבית. הלכתי לספת הסלון מתוסכל וניסיתי לחשוב מה לעשות. אך המוח שלי היה ריק, לכן שקעתי בספה ונרדמתי.

*** סוף פלאשבק***

נקודת מבט אדם

"ואז הערת אותי, הצעת לי ללכת קניון ואני ניצלתי את ההזדמנות, אני כל כך מצטער אור אור." אור הנידה את ראשה באי הבנה.
"למה לי לאמין לך?" שאלה. הרגשתי את הפחד בקולה. עיניה נצצו מדמעות שנספגו בעורה הבהיר.
"כי אני אח שלך." אמרתי ונעמדתי על רגליי.
"אתה לא אח שלי." היא אמרה לפתע בקול תקיף. דמעותיה שהספיקו להתייבש התחילו לנזול מחדש.
"אורי…" נאנחתי בצער והתקרבתי לעברה.
"תלך מפה!" היא צעקה והצמידה את ברכיה לחזהה.
"אור אני לא משקר, אני-"
"לך מפה!" היא לא הקשיבה והמשיכה בשלה. עם כל דקה שחלפה כך יותר דמעות נזלו מעיניה.
"אור…"
"לך מפה, לך מפה! אתה לא אח שלי אתה מבין?!" היא קמה מהמיטה ודחפה אותי מחוץ לחדר. היא טרקה את הדלת בחוזקה ומצאתי את עצמי בחוץ, לבד.
ואז, אני כבר בכיתי.