נטישה- פרק 1

"בואי, אני אקח אותך לבית חם." הוא אמר כשהוא מביט בי, ואני הרמתי אליו את עיניי. הוא לבש חליפה מתוקתקת, עניבה בצבע אפור, חולצה שנראה שהצווארון שלה כל כך מגוהץ ישר שהיא נקנתה אתמול. הוא התבונן בי במבט חצי מרחם, חצי מסוקרן. נאנחתי ולקחתי את תיק הטיולים שהיה לידי והלכתי אחריו, שותקת. נאנחתי בכמה היאנחויות, מביטה לצדדים, מנסה להבין מה יחשבו על ילדה בבגדים בלויים שהולכת ליד איש עסקים כזה. לא היה לו תיק, מה שהפתיע אותי, ידיו היו תחובות לתוך הכיסים והוא רק הלך ישר, בראש זקוף. הוא הוציא מפתח של רכב מהכיס, ופתח את האוטו, פותח לי את הדלת שליד הנהג ואז עובר מאחורי האוטו כדי ללכת למושב הנהג.
"אמורים להיות מים חמים," הוא אמר לי כשהוא נכנס אל הבית, מעביר לרגע את ידו על גבי, נותן לי להרגיש בטוחה להיכנס לתוך בית זר. הנהנתי אליו בשקט, מניחה את תיק הטיולים בצד ומביטה על הבית. לא גדול כל כך, לא כמה קומות ולא בית מטורף עם מיליון חדרי שינה, אבל בהחלט בית של אדם עם כסף. ככה זה פה, ככה זה תמיד, ככה זה העולם. לא העולם שלי אבל.
"אני…" התחלתי לגמגם.
"צריכה מגבות, אני יודע," הוא אמר והסתובב אליי, שוב תוחב את ידיו לכיסים ועדיין מסתכל עליי באותו מבט אטום, "בואי איתי, זה בחדר האמבטיה. תרגישי בבית, אל תפחדי." שתקתי. לא יכולתי לדבר. כבר ימים שלא פתחתי את הפה ודיברתי.
כשהוא התכופף כדי להביא מגבות, הצלחתי לזהות את גופו החטוב. הייתי בטוחה בזה שהוא הולך לחדר כושר, הייתי בטוחה בזה שהוא לא סתם נראה כמו שהוא נראה. עניין אותי לדעת בן כמה הוא, מה הוא עושה, אפילו איך קוראים לו. פשוט לא יכולתי לדבר. הלכתי אחריו, מהנהנת כשהוא שואל שאלה, או מנידה את ראשי, בודקת שהוא לא עושה משהו מלחיץ ושולף איזה אקדח מאיזה כיור. כשהוא סגר את הדלת אחריו והשאיר אותי לבד באמבטיה, מולי מגבת לבנה נקייה וריחנית, הרגשתי לרגע שחזרתי הביתה. איפה אני ואיפה הבית.
אני חושבת שהייתי שם יותר מחצי שעה. זה לא שלקחתי את הזמן, רוב הזמן ברז המים היה סגור. אבל אחרי שנשטפתי, עוד ישבתי על האסלה וחשבתי, פשוט חשבתי. הרחתי את ריח השיער שלי, שפתאום הוציא ריחות של פרחים, או שקמתי כדי להסתכל על עצמי במראה, ולראות אם הפנים שלי כהות, או העיניים שלי כבות מאושר, אם אין בהן ניצוץ של חיים. בימים האחרונים הרגשתי שאני פשוט מתהלכת על האדמה הזו, שיש משהו בי שממשיך לחיות, אבל משהו כל כך קטן, כל כך מזערי. המוח תמיד שט אל החלומות, והרגליים לא זזו. ישבתי שעות, יושבת ומביטה, עד שמצאתי כוך לישון בו את הלילה. אפשר לקרוא לזה הומלסית, אני קוראת לזה ישנה ברחוב מבחירה.
הוא לא לחץ, הוא אפילו לא דפק בדלת כדי לשאול אם טבעתי, אם אני בסדר, אבל כשיצאתי הוא אמר שהוא לא שמע את הברז משמיע קולות ורוצה לדעת אם אני בסדר. הרגשתי שזה מקסים שהוא כל כך מתחשב. הלכתי לאט לסלון, שמה את הבגדים הישנים בתיק ואורזת אותם טוב, כאילו עוד דקה אני אשים שוב את התיק על הגב ואלך לדרכי, והאמת שזה מה שרציתי לעשות מלכתחילה, עד שהוא התחיל לדבר. הוא שאל אותי אם אני רוצה כפית אחת של סוכר או יותר, והסתובבתי אליו, מרימה את החיוך שהרבה זמן לא חייכתי, ואמרתי לו שאני לא שותה קפה.
"אני לא יכול לשאול שאלות בלי שתהיי עסוקה במשהו אחר. אם תבהיי בדבריי או בשפת הגוף שלי, אני ארגיש חלש מולך."
"אתה יכול למזוג מים," אמרתי לו מיד, "ככה אני אוכל לבהות ולשחק בכוס, בזמן שאתה שואל שאלות שלא אענה עליהן."
"מים קרים?" הוא שאל ולא הגיב לעקיצה שלי, נשאר שוב אטום וחסר הבעה.
"מהברז. מים קרים זה פריבילגיה."
"ילדה שבאה מהרחוב דווקא צריכה כל דבר מפנק שיש בעולם, לא?" הוא שאל. שתקתי והתקדמתי אליו, מתיישבת ליד שולחן אוכל קטן ועגול, שיש בו מקום לשלושה. משפחה הוא כנראה לא מגדל, אפילו זוגיות לא נראה לי שהוא מטפח. בנאדם של קריירה מול אהבה, הבנתי אותו.
"אז מה," הוא שאל כשהוא מתיישב מולי עם כוס חומה מלאה בקפה, "את סוג של זונה?" הרמתי אליו את מבטי, מביטה בו מופתעת, מנסה לחשוב מאיפה לאכול את השאלה הזו. הוא המשיך להסתכל עליי, באותו פרצוף אטום, כשנאנחתי והסתכלתי עליו, שותקת. "ממה את חיה? כמה זמן ישבת שם בלי לעשות כלום?" ושוב שתקתי, והתחלתי לשחק עם הכוס שהוא נתן לי. היה היגיון במה שהוא הציע קודם. "איפה ההורים שלך?" הוא המשיך לשאול.
"אני נראית לך כל כך קטנה שאני צריכה את ההורים שלי לידי כל הזמן?"
"את נראית בת עשרים, מפוחדת וחסרת כל היגיון." הוא אמר במהירות.
"ואתה נראה בן שלושים, שתתחיל להקריח עוד מעט, בלי שום חיי משפחה, בלי שום חיים מעבר לעבודה שמשעממת אותך, שאתה רק מחפש איך לברוח ממנה, אבל היא כסף טוב אז אתה נשאר." החזרתי לו.
"את על סמים?" הוא המשיך לשאול. הנדתי את ראשי לשלילה, מחייכת חיוך ציני ומסתכלת עליו, כל כך פתטי. אמרתי לו שבחיים שלי לא נגעתי בסמים, וגם כשהציעו לי סירבתי. אמרתי לו שאני לעומתו, בטוחה בזה שפעם אחת בחיים שלו הוא נגע בסמים, בטח בטיול שאחרי הצבא בדרום אמריקה, בהודו או באוסטרליה. הטחון הזה בטח ביקר כבר בכל יבשת אפשרית.
"למה הבאת אותי לפה?" שאלתי אותו אחרי שתיקה. הוא חייך והסתכל עליי רגוע, עדיין במבט אטום. הוא אמר שהעבודה שלו קרובה לספסל בו ישבתי, ושכבר כמה ימים הוא עקב אחרי הבחורה המסתורית שלא זזה מהספסל.
"בהתחלה חשבתי שאת מחכה למישהו, עד שהבנתי שפשוט לא בא לך לזוז. בשלב מסוים ראיתי את התיק שאת הולכת איתו, תפסתי אותך פעם בדיוק ברגע שבו הלכת למקום אחר. התיק היה נראה יותר גדול ממך."
"עקבת אחריי?" שאלתי אותו מופתעת. הוא צחק ואמר שלא אחמיא לעצמי, שהוא לא עקב אחריי, אלא שפשוט סקרן אותו מה בחורה כמוני עושה בין מקום למקום בעיר. הוא חשב לרגעים שאני אפילו תיירת, עד שהוא ראה שיש לי מראה יותר מידי ישראלי בשביל זה. עקצתי אותו ואמרתי שיכול להיות שההורים שלי הולידו אותי בחו"ל אבל שהם ישראלים, אז אולי יש לי את הלוק החולניקי. הוא נאנח ואמר שזו פעם ראשונה שהזכרתי את המילה הורים.
"אתה רוצה ממני משהו. יכול להיות ש…"
"שמה?" הוא אמר והיישיר את מבטו אליי, מסתכל עליי הפעם דרוך, מרוכז.
"אני לא מטומטמת, גבר לא מביא סתם בחורה הביתה. זה מה שאתה רוצה? זה מה שאתה מבקש?" הוא התמתח בכיסא שלו, מבין אותי, וחושב מה לענות. הרי בנאדם לא יהיה סתם נחמד וייקח אותך תחת חסותו, יש מעשה ויש גמול, ובלי הגמול אין עסק. הוא הזיז את כוס הקפה שלו ונשען עם מרפקיו על השולחן, מביט בי ושותק. הוא נשך את שפתו והעביר את מבטו לרגע הצידה, ואני קלטתי לא את המבוכה, אלא את הבלבול שנוצר בו. מדברים איתך דוגרי אז אתה מתבלבל?
"אני יוצא מהבית בסביבות שבע, וחוזר הביתה שתיים עשרה שעות אחר כך. בזמן הזה את יכולה להיות כאן, לנוח, לראות טלוויזיה, לעבוד אפילו, אם יש לך מה לעשות. בזמן הזה את יכולה לאכול מכל מה שבמקרר, לשהות שעות במקלחת, לעשות כל דבר שאת רוצה."
"מה קורה אחרי שבע?" שאלתי מפוחדת.
"אם אני אומר לך שבעוד רבע שעה, את תהיי איפשהו, ותחכי לי, את תעשי את זה. הדבר האחרון שתוכלי לעשות אחרי השעה שבע בערב, זה להתנגד לי. לך זה לא יעשה רע, ולי זה לא יעשה רע. אני צריך כוח, אני צריך שליטה, בעבודה אני לא יכול, אני בורג קטן במערכת. בכל יום אני אשאל אותך משהו, אני אצפה שתעני לי. אני לא ארצה לדעת הכל במכה, לא על מי את, על מה את, ולמה נזרקת לרחוב, לא הייתי רוצה שתספרי לי עכשיו את כל קורות החיים שלך מגיל שבוע, אבל אני רוצה תשובות."
"למה הרצון לקבל תשובות כל כך מסקרן אותך?" שאלתי.
"כי אני אוהב ידע," הוא אמר מיד, "אני אוהב להסתקרן, אני אוהב שאני לא יודע ואז אני יודע."
"אני אשן איתך?" שאלתי בשקט.
"קרוב לוודאי, כן." הוא אמר. שתקתי והרגשתי את הגוף שלי רועד. לא היה קר בחוץ, זה למה לא היה כל כך קשה לישון בחוץ, אבל הוא רעד מסיבה אחרת. לא התרגשתי, אני לא חושבת שאפשר להתרגש מזה שבנאדם מציע לך הצעת סקס בכל ערב, ואולי יותר. פחדתי, זה היה רעד של פחד. אבל פחד… פחד טוב.
"אני לא רוצה מערכת יחסים," הוא אמר לי בין המחשבות שלי, "אני לא מחפש משהו כזה. אני גם לא אתייחס אלייך בצורה מכפישה, לא אצפה שתעשי דברים שהם מגעילים, מבזים, סוטים. אני צריך את ההבטחה שלך שלא תלכי."
"חרדות נטישה?" שאלתי אותו.
"תמיד היו לי." הוא אמר. הוא שתק שוב, מרים לרגע את מבטו, ומפנה את שתי הכוסות לכיור. פותח את הברז ושוטף אותן קלות, לפני שהוא מכניס אותן אל מדיח הכלים. היה לי נורא מוזר שבנאדם בבית לבד, צריך מדיח כלים. הרי הוא אוכל בצלחת אחת ושותה מכוס אחת, הוא יכול לנקות אותן בעצמו. כנראה שהוא גם פריק של ניקיון.
"אני אוכל מתישהו לבחור שזה יפסיק? אם אני ארגיש שזה יותר מידי, או שארצה ללכת, להתנתק לגמרי, תיתן לי את האפשרות הזו, או שהבית הזה זה כלא?" שאלתי. לא הייתי צריכה את העצמאות, הייתי עייפה מהעצמאות, הייתי עייפה מהחיפוש העצמי. הייתי צריכה מישהו כמוהו, שייקח אותי תחת חסותו, וייתן לי נקודה אחת של אור. נקודה שבה יש אוכל, ויש אמצעים, ויש מקלחת ויש מיטה, ואם הגוף שלי רק צריך לספק את הגוף שלו, זה דבר קטן מול המון שאני מקבלת. בהגדרה שלי, אני לא זונה, אני לעולם לא אוכל לכנות אותי בשם הזה. אבל אני עושה את מה שאני יכולה עכשיו, כדי להוכיח, כדי לרצות את עצמי. אני רק צריכה לדעת שיש לי נקודת בריחה. אם לא תהיה לי היכולת להתנגד, ואם לא אוכל להגיד לו לא מתישהו, אני נכנסת לבור שחור שממנו אין שחרור.
"כמה זמן את רוצה? כל כמה זמן תרצי אפשרות יציאה?"
"כי מה? זה חוזה שאנחנו חייבים להחליט עכשיו?" שאלתי.
"בכל זאת," הוא אמר והעלה לרגע את חיוכו, "חרדות נטישה."
"אם כל חודש אוכל להגיד לך באיזה מצב אני נמצאת, ואם אחרי חודש אחליט שאני כבר לא בעסק הזה. תיתן לי לצאת?"
"כן," הוא אמר בשקט, מתעסק עם אצבעותיו ואז מביט בי, במבט עצוב, אבל במבט רגוע, "אני לא אחזיק אותך כאן בכוח."
"זה יילך גם הפוך? אני אוכל גם לשאול אותך שאלות, לדעת עם מי יש לי עסק, מי מדבר איתי, מי שוכב איתי בכל לילה?" שאלתי. הרגשתי שזה שאלות של ילדה קטנה, מישהי שהיא כל כך לא בטוחה בעצמה, מחפשת את הקול האחד שיגיד לה שהיא חייבת ללכת, לקחת את הרגליים וללכת ולא להתחייב לשום דבר כזה. אבל עייפתי מלנסות להבין את עצמי ומלהסתובב, עייפתי מלנסות לחפש איפה להסתתר ואיפה לחיות. הוא נותן לי בית. לא היה לי בית הרבה זמן. הוא אמר שזה תלוי במצב ותלוי ביום, שאקח בחשבון שיש ימים שבהם הוא חוזר עצבני, והדבר האחרון שהוא רוצה זה שיתקיפו אותו בשאלות. הוא ביקש ממני להיות סימפטית ואדיבה, ולהיות רגועה, להבין שאם הוא לא מסוגל לדבר, אז לא נדבר, והערב יעבור בשקט.
"אתה בכלל מחבב אותי?" שאלתי אותו, "זה נראה כאילו הכל בשבילך זה סתם, אפילו בלי רגש של סימפטיה. אתה לא צריך לאהוב אותי, אתה לא צריך להימשך אליי, אבל נטו תקשורת… אם נעבור את הימים כאן בשתיקה, שונאים אחד את השני, מתעבים אחד את השני, לא מתקשרים, איך נוכל לחיות כשותפים בכלל?"
"לוקח לי הרבה זמן לבטוח באנשים," הוא אמר בשקט, "תני לי סיבה לבטוח בך, ויהיה לנו קל יותר. מה את אומרת?" הוא שאל. נאנחתי ושתקתי, משחקת עם האצבעות שלי. הבטתי לרגע סביב, על הבית, מרגישה את החום שלו, את הביתיות שלו, את הרוגע שיש בי. סופסוף מישהו הבחין במצוקה שלי.
"אני בפנים," אמרתי לו אחרי כמה דקות, "אני שלך."