פרק ראשון – ״שמלה ונעליים״

אנשי החברה הגבוהה של לונדון. את רובם אני מכירה מהביקורים הרבים שלי בעיר. המבטא האנגלי שלהם מתנשא ושחצני. הם עושים בראנצ׳ים כשרוב רובו של הבופה הוא סוגי תה. ומה אני קשורה לכל זה ? במקרה אני מוזמנת לבראנץ׳ מהסוג הזה היום. הסוג הזה הוא סוג של בראנץ׳ עם אנשים מסוימים. מה מייחד את כולם? האינטרסים שלהם. הגברים מעוניינים לסגור עסקיות, להתחיל שותפויות, לקנות נדל״ן, והנשים המסכנות שנגררות אחריהם? בסך הכל רוצות חברות לדבר איתן כשהן לבד בבית כי בעלן נמצא בפגישות והן לא בטוחות אם הוא כרגע עם זונה או חשפנית. ומה אני ילדה בת שלוש-עשרה קשורה לכל האסון הזה? תשאלו את אבי. צ׳ארלס וויליאמס.. אחד האנשים הכי חזקים במנהטן. הוא התעקש שאני אהיה בבראנץ׳ הזה משום מה, אני מניחה שהוא שוב רוצה את אותו הדבר. קצת פלרטוטים עם הבנים של אנשי העסקים, כמה פגישות מפגרות שמתבססות על כלום ושום דבר והופ- הוא סגר עוד עסקה. זה מה שהוא מצפה מבתו בת השלוש-עשרה, אב השנה.
אני יושבת על המיטה המבולגנת, לבושה.. מחכה שהארי יצא מהמקלחת. הלכתי לארון המכובד שיש לי בדירה פה ובחרתי נעליים. רוב הנעליים היו נעליים שטוחות.. סנדלים ונעלי בובה. היו כמה נעלי עקב שתמיד רציתי ללבוש, אבל הרגשתי מובכת. אני מוציאה זוג אחד- נעלי עקב בגובה בינוני בצבע כסף בוהק של כריסטיאן לובוטין, אותו מעצב שמעצב את נעלי העקב הקטנות בסגנון מרי ג׳יין שאני לובשת בבית הספר. אני מודדת אותם, ומסתכלת במראה. שמלה קטנה וצמודה ללא שרוולים בצבע כחול כהה, ואותן נעלי עקב מעוצבות בצבע כסף. הנעליים לא נוחות אבל אני יודעת להתמודד. אני הולכת איתן כמה צעדים. את הצעדים אני הולכת בצורה חלקה, אני לא גוררת את רגלי, לא רועדת ולא מועדת. מאז שאני קטנה אני מתאמנת כדי ללכת על נעלי עקב, כדי שכשהיום יגיע- אני אוכל. ויש לי הרגשה שהיום הגיע. אני פותחת את אחת המגירות ומוציאה קלאץ׳ קטן וכסוף שמתאים עם הנעליים הארורות ועגילי היהלומים שענדתי. בפתאומיות הארי נכנס לחדר, אני נבהלת וקופצת. הוא לובש חליפה רגילה, לא מושקע מדי ולא פשוט מדי.
״מה את לובשת ?״ הוא שואל.
– ״את זה״ אני מחייכת בזהירות, מפחדת שהשפתון האפרסקי יזוז.
״למה נעלי עקב? ולמה שמלה כזאת?״ הוא אומר אומר בגועל.
– ״ככה בא לי להתלבש״ אני מודיעה לו.
״תחליפי, יש לך עוד רבע שעה״ הוא אומר.
– ״למה?״ אני שואלת ומסתכלת שוב במראה, מנסה להבין מה הבעיה שלו.
״כי את לא יכולה לצאת עם שמלה כזאת״ הוא מחליט.
– ״כן אבא״ אני מזלזלת.
״את לא יכולה לצאת ככה.. את תגרמי לבעיות״ המשפט שלו מבלבל אותי. בעיות ? מה לעזאזל עובר עליו.
– ״איזה בעיות?״ אני אדישה. הוא מתעצבן.
״השמלה צמודה מדי, את לא תצליחי ללכת ואז תפלי ואז נעביר את המשך היום במיון״ הוא ממציא תירוץ.
– ״שנינו יודעים שאני יכולה ללכת עם כל דבר. תתחיל לדבר״ אני דורשת ממנו.
המבט שלו חושב, הוא לא יודע מה להגיד.
״השמלה והנעליים משנים הכל״ הוא אומר. אני כל כך לא מבינה מה הוא רוצה ממני.
– ״השמלה והנעליים לא משנות כלום!״ אני מתעצבנת.
הוא מתקרב קצת יותר אלי.
״אז למה פתאום כל כך בא לי להותיר בכל פנייך נשיקות?״