כתמי קפה- פרק 5

"ארוחת ערב ב7." הוא הצהיר כשנכנסנו אל החדרון הצפוף וענן אבק הקשה עליי להתרכז בכעס שחשתי כלפיו. "עד אז נסיים את כל העבודה."
"כן המפקד" עניתי בחוסר כח וציפיתי לעוד תשובה מתחכמת אבל כל מה שקיבלתי בתגובה היה שתיקה.

ממיינת, מאבקת, שוטפת, מנגבת, דיי נמאס. במשך חצי שעה של נקיונות שהרגישה כמו נצח השתדלתי ליצור איתו כמה שפחות קשר עין, אבל זה היה חזק ממני. משהו בתנועות שלו, בריכוז שלו, בוורידים שמתכווצים על ידיו הרחבות בכל פעם שמרים את הארגזים ומתרחבים כשמניח אותם, בעיני הדבש שלו ובצעדיו הגדולים והיציבים, שפשוט גרמו לי לרצות להסתכל עליו עוד. בכל פעם שאחד מאיתנו הגניב מבט אל השני, הוא הסתובב וניסה לשכנע את עצמו שהוא לא שם לב.
"תספרי לי קצת על עצמך" הוא שבר את השתיקה ואני הרגשתי את כל כוח האיפוק שלי נעלם.
"לא באתי בשביל לשבת בחדר קטן עם איזה מפקד שחושב שהוא מלך העולם ולדבר על החיים." הפלתי את אחת הקופסאות על הרצפה והרגשתי את המתח ביננו עולה. הוא התקרב אליי ברוגע ושילב את ידיו. ששתקתי.
"קוראים לי אלון, האח הגדול של שני ואביגיל" הוא הרים בקלילות את הקופסא שהפלתי."וקשה לי עם זה שאת טירונית כאן."
"מה?" גמגמתי והוא התקרב עוד קצת, מסתכל עליי במבט קשוח ומניח את הקופסא בידיי.