והקהל מריע

פז התרגשה. תמיד היא התרגשה לפני הופעה. אבל הפעם זה מיוחד. קיסריה! מי היה מאמין. בטח לא היא.
ובכל זאת, תאמיני כבר- זה קורה! אשכרה. כל פעם מחדש, היא מתקשה להאמין שכל האנשים הללו באו בשבילה. בשביל ההופעה שלה. השקיעו כסף, בזבזו זמן, הקדישו עצמם למשך ארבעים דקות, רק בשבילה. מדהים.
"את בסדר?" יערה שאלה בחיוך, מחבקת אותה מאחור. פז הנהנה, נרגשת.
"זה מדהים. לא?" יערה התיישבה מולה, מושיטה כוס חד פעמית מלאה במים. פז הנהנה שוב, ופתחה את עיניה לרווחה, פורשת ידיה לצדדים, מביעה תדהמה. יערה צחקה.
"אני יודעת. אוך, פז! איזה דבר את, איזה דבר!" יערה נשקה לה והלכה, לבדוק אם התאורה בסדר. פז סמכה על יערה ונתנה לה להתעסק בכל העניינים הנלווים להופעה. פז רק מופיעה, לא דואגת לדבר מסביב. זה ההסכם. כולם יודעים.
מסביב, עובדי במה נרגשים עברו מדי פעם, מחטיפים מבט, מנופפים לשלום, שולחים קריצה. פז התהלכה בריבועים, בשמיניות, במעגלים. מתמתחת, מתרגלת נשימות כמו שילנה לימדה אותה. היא הרימה ידיים לאוויר, מותחת את הריאות, הסרעפת, האוויר.
"פז!" יערה זחזרה במרוצה מנופפת, אוזניה מחוברת אליה ומכשיר קשר למכנסיים, ובידיה אוזניה נוספת. "הנה, שימי את זה. תעשי מה שאת שומעת לבקרה."
"פז, שומעת? תגעי ביד שמאל על אוזן ימין אם כן," הורו לה. היא צייתה אחר ההוראות.
יערה הייתה מרוצה. "יופי. יאללה, יש לך עוד חמש. חמש דקות, את קולטת? לשיא הקריירה שלך. עוד שלושת רבעי שעה ופוף, זהו, הקסם נגמר סינדרלה," יערה הסתחררה סביב. פז התקדמה לעבר הבמה, שומעת את רחש האנשים. הבמה תהיה ריקה, היא יודעת. שום כלי ליווי, שום מוזיקת פלייבק. רק היא, ומסכי ענק מאחוריה שיקרינו את דמותה למרחוק, במהלך הופעתה.

"ההופעה של פז זה משהו ייחודי, מעולם לא היה כדבר הזה."
"היא עזרה לי להתגבר על הפחד הכי עמוק שלי. פז, תודה."
"כל מי שכף רגלו דורך בהופעה של פז, מתחבר לאני הפנימי שלו. בלתי נמנע." התגובות רצו ברשת.
"היא מהפנטת. לא חשבתי שאצליח להחזיק ארבעים דקות ולצפות בכלום שהיא עושה. אבל היא עושה, וזה לא כלום. הרגיש לי ששהיתי שם פחות מחמש דקות, וכשהיא קדה לסיום ועזבה את הבמה, גיליתי דמעות על הפנים, ותחושת נטישה. לא בכיתי מאז השביעית."
"אין משהו מרגש או מיוחד בפז. כל מי שחושב אחרת, שמרגיש חיבור כזה או אחר הוא רכיכה. באמת, ממה כבר יש להתפעם? אני יכולה להעלות את אותה ההופעה ממש, ואין לי כשרון בשיט. בדיוק כמוה."
"ממליצה לכל בתי הספר לקחת את השמינית להופעה של פז. ניתן להשיג בסבסוד. ההופעה עוזרת להבין על עצמך דברים, הם פשוט צפים שם במהלך הארבעים דקות האלה. יעזור לשמיניסטים עם כל הצרות שאין להם. יתן להם סוף סוף קצת מושג על החיים."
"פז גמלה אותי מהפסיכולוגית. לעזאזל, כמו מכשפה הילדה הזאתי. שה' יעזור."

מוכנה? סימנו לה. היא הנהנה, עוצמת עיניים. שוב זה עומד לקרות. מחיאות כפיים עצומות נשמעו, ופז נכנסה אל הבמה הענקית, שהייתה חשוכה לגמרי, פרט לזרקור אחד העומד במרכזה. מצלמה הייתה מוצבת מולה, משדרת למסכים.
פז חייכה אל העיניים הדרוכות, המצפות, עצמה את עיניה שלה, והחלה לשיר. בלי כלי ליווי, בלי פלייבק, ולא שום סוג של מיומנה כל שהיא. מכל הלב, עם כל הגוף, כל התחושות שאפשר.
היא נתנה את כולה בהופעה הזו, ובכולן שקדמו לה, ובאלו שעוד וודאי יבואו אחריה. היא הרגישה שזו המטרה שלה, התכלית בחיים, להופיע ולשיר. לשיר, עד שיוצאת לה הנשמה, ולאחרים הנשימה.
בסוף, כדי לא להפר את השקט שהיה חברם למשך העולם האחרון, כל הקהל הריע כחירש (נפנוף ידיים באוויר).

יש משהו מיוחד בפז, ייחודי רק לה. לה, שמגשימה את החלום שלה למרות של המגבלות שיש, למרות שאי אפשר, למרות שמה נראה לה. ונראה לה. והיא מצליחה, ושיעופו כל אלו ש. היא הצלחה עולמית עכשיו, ונהנית מכל רגע.
אז מה, אז מה, אז מה אם היא אילמת.