פרק 29 – טיפשה מספיק

בחלומות שלו 25/01/2016 1066 צפיות 14 תגובות

כאב ראש תקף אותי עוד לפני שהספקתי לפקוח את עיניי. לקחתי את הפלאפון שהיה לידי, ועם מבט מטושטש הצלחתי לראות שכבר צהריים.
סובבתי את הראש לצד השני וראיתי שהחדר ריק. רציתי לקום, למצוא אדם חי ונושם סביבי, אבל זה הרגיש לי כאילו אני אתמוטט בדרך, אז בחרתי להישאר במיטה ולשנות תנוחה, כאילו זה מה שיקל על כאב הראש הזה.
אחרי רבע שעה נוספת של ייסורים, ניצלתי את השניה וחצי של ההפוגה מהכאב והתיישבתי על המיטה.
במקום שהפלאפון שלי היה מונח מקודם, היה בקבוק מים וכדור לכאב ראש, ופתק קטן לצידו, 'תדברי איתי כשאת מתעוררת'.
זיהיתי את הכתב של בר, והערכתי את הדאגה שלה אליי, אבל הרגשתי שלשמוע קול של אדם אחר לא יכול להועיל לי כרגע.

"בוקר טוב יפה,"
הראש שלי עדיין היה קבור בין רגליי. לא הייתי צריכה להרים אותו בשביל לדעת שבר נכנסה לחדר.
אחרי מבט חטוף בנייד שלצידי, הבנתי שסבלתי ככה עוד חצי שעה לפני שהיא נכנסה.
"הבאתי לך קרואסונים מארוחת הבוקר, שמתי אותם-"
"לא אוכל." הרגשתי שוב את הבחילה תוקפת אותי.
היא הייתה שקטה חצי דקה ואז התקרבה אליי עם בקבוק מים קרים.
"תודה," מלמלתי, לוקחת לגימות קטנות ממנו כי יודעת שזה הדבר הכי חכם שאני יכולה לעשות כרגע.
"לאן הלכת אתמול?"
הרמתי אליה את הראש.
"את לא זוכרת?"
לצערי, זכרתי. זכרתי שהלכתי אליו.
"דור."
"אוי, דני.."
נופפתי בידי והחזרתי את ראשי למטה.
"תגידי לי שלא עשית איזו שטות.."
הסתכלתי עליה שוב.
עשיתי טעות?
"אני לא זוכרת." הודיתי אחרי שתיקה של כמה שניות.
"לא הייתי צריכה לתת לך לשתות ככה."
התאמצתי להיזכר וזה רק הוסיף לכאב הראש שלי.
"אני זוכרת שהלכתי אל החדר שלו," נשכבתי שוב, משתפת אותה תוך כדי זה שאני נזכרת.
"ואני זוכרת שהייתי עצבנית שם,"
"למה עצבנית?"
"אני לא יודעת."
"טוב, לפחות זה אומר שלא עשית טעות אחת עיקרית, אם היית עצבנית."
רציתי להסכים איתה אבל זיכרון שלנו מתנשקים הופיע מולי.

"איך חזרתי לפה בכלל?"
"אני לא יודעת," היא צחקה, קמה ממקומה, "מצאתי אותך חצי מתה, אז הורדתי לך את הנעליים וכיסיתי אותך, כמו אמא טובה."
"איך זה שרק אני עם הנגאובר?"
"את היחידה שטיפשה מספיק."

__________

אחרי שעה נוספת שהייתי במיטה, הרגשתי מספיק חזקה, חלק בגלל הכדור, חלק עבר מעצמו. אז קמתי והתקלחתי, והרגשתי קצת יותר נקייה.
יצאתי עם המגבת לחדר, אוחזת באחת נוספת כדי לייבש את שיערי.
"את חושבת שאני צריכה לדבר איתו?"
"מה?" בר הרימה את ראשה מהפלאפון. "דור?"
"אהא," הנהנתי, מתיישבת על המיטה הרחוקה ממנה.
"בטח!"
היא התלהבה מידי, היא בטח צינית.
"תתקשרי אליו ותדברו, או שבכלל תיפגשו." היא קמה, "תגידי לו, 'שומע, זוכר שהייתי אתמול שיכורה מהתחת וזה היה דיי מביך ובטח אמרנו דברים שאנחנו מצטערים עליהם? אז אולי נדבר על זה שוב כי לא נראה לי שזה מספיק מביך..', זה ממש הגיוני."
"אוקיי, הבנתי את הנקודה שלך."
"את באמת צריכה אותי כדי להבין שאתם מתוסבכים?"
גלגלתי אליה עיניים.
"ואם אני אראה אותו, מה אני אמורה להגיד? איך אני אמורה להתנהג? לכעוס עליו? לבקש סליחה?"
"אמרת שהיית עצבנית, לא?"
"אני חושבת."
"אז זה בטח לא ממשהו שאת עשית."
"אני לא יודעת."
"אוקיי אז תדברי איתו."
"את חושבת?"
"לא." היא התחילה להתעצבן, "אני צריכה שתביני מתי אני צינית כי זה מתחיל לעצבן אותי."
"עוד שעה ואני מתאפסת."
"יופי." היא חזרה אל הפלאפון שלה.
"יש לך ד"ש מתום."
"חזרה."
"סיפרתי לו שאת בהנגאובר." היא צחקה לעצמה.

"איפה ירין?"
ואז היא חייכה אליי חיוך גדול, כזה שאם לא היה כואב לי הראש עדיין, הייתי מבינה את הפירוש שלו קודם.
"טל?!"
"היינו בבריכה והיא רצתה לעלות לחדר והוא הלך ללוות אותה."
"וואו."
"כן, אני לא רואה אותה פה בחדר."
"רק שהיא לא ברחה לא', הוא גר קרוב."
"אל תזכירי אותו."
"היא לא פה, מותר לי." התקדמתי אל החלק שלי בארון והוצאתי משם בגדים.
"שכחתי לספר לך, דיברתי על זה עם טל."
"וואלה?"
"אולי קצת דחפתי אותו לעשות משהו."
"הוא לא הבעיה בקשר הזה."
"עליה אני עובדת כבר חצי שנה. אני משתילה לה בראש את המחשבה שהוא טוב בשבילה." בחרתי מבין כל הבגדים את הג'ינס האהוב עליי ולבשתי אותו.
"הוא באמת טוב בשבילה."
"אני יודעת, בגלל זה אני מנסה לעבוד על זה."
"טוב, קופי."
"קופי?"
"קופידון." היא אמרה בטון כזה, שהכינוי החדש שלה היה אמור להיות לי ברור מאליו. "תתרכזי בחיי האהבה שלך."
"אין לי חיי אהבה."
היא צחקה במרירות. "ביום אורי, בלילה דור."
הצורה שהיא אמרה את זה פגעה בי, אבל החלטתי להתעלם מזה, וישר להסביר את עצמי.
"אין אורי."
"מה זאת אומרת?"
"גם את זה סגרתי אתמול."
"את לא מספרת לי כלום יותר."
"לא יצא לי." בחרתי גופיה רנדומלית ולבשתי גם אותה.
"ואיך הוא קיבל את זה?"
"בסדר, לא היה כזה מביך."
היא הרימה אליי את עיניה, מופתעת.
"כן. מסתבר שיש אנשים בוגרים."
"ודווקא אותם את זורקת."

__________

"מה יש לך?"
"אה?" בר העירה אותי.
"את בוהה."
הסתכלתי עליה מיד, שמה לב שבאמת בהיתי אל עבר שולחן הקצינים בארוחת הערב.
"הוא לא פה."
"אבל הזה פה.. שכחתי איך קוראים לו." היא לחשה אליי. "הם כנראה התחלפו."
"בגלל עבודה. תפסיקי להאכיל את עצמך סרטים."
הנהנתי אליה, "בטוח."
"את לא עד כדי כך חשובה."
"תודה." סיננתי לפני שהבנתי שהיא צחקה. אני באמת לא מאופסת.
"טוב, את צריכה להפסיק לחשוב עליו. יש לנו עוד יום וחצי לנצל פה, ואני לא מרשה לך לבזבז אותם על זה."
"את צודקת."

והיא צדקה. אבל זה שידעתי שהיא צדקה לא גרם לי להפסיק לחשוב עליו.
ידעתי שזה רחוק מהמציאות, אבל המחשבה שהוא עזב בגללי כל הזמן קפצה למוחי.
ניסיתי להיזכר מה קרה באותו הלילה ולמה הייתי עצבנית. ניסיתי להיזכר בהבעת פנים שלו, מתנצלת, עצבנית או אפילו עצובה, רק כדי שאני אוכל להבין מה קרה שם. אבל כלום לא עלה לי חזרה לזיכרון.
רועי מלמל משהו על הלילה הקודם, כי הוא לא יכל להניח לרגעים מביכים להישאר בעבר.
לעיתים חשבתי שהוא חיי בשביל רגעים כאלה.
אז חייכתי בחוסר נוחות על הרמיזה שלו על אורי, ולא הכחשתי כלום. כי הוא לא היה מרפה אם הייתי שוללת את האפשרות היחידה שהסבירה את ההיעלמות שלי.

הם ראו שהייתי מנותקת, וחוץ מבר שידעה מה הסיבה לכך, וירין בעקיפין, הם שאלו פעם אחת מה יש לי, לפני שירדו מהנושא כמו שרציתי.
ראיתי את אורי ביומיים האלה, והוא הוכיח לי שהוא עומד מאחורי המילה שלו. זה לא היה מביך.
כן, אולי לא היינו יכולים לחזור להיות ידידים טובים, אבל זה לא היה מביך.

עמדתי יותר פעמים משאוכל לספור בדחף להתקשר אל דור ולוודא שהכל בסדר.
ידעתי שבר תגלה ולא רציתי להיות תחת המתקפה שלה.
אז העברתי את הימים בחוסר סבלנות, מחכה ליום שאחזור לבסיס ואפגוש בו בטעות. רציתי לראות את המבט שלו ולהבין מה קרה שם.
אבל ניסיתי להרגיע את עצמי, כי ידעתי שלא אוכל לזרז את הזמן, אז הציפייה היא מגוחכת.
הוצאתי אותו מהמחשבות שלי בפעם המאה באותו היום, והצטרפתי לשיחה של בר וירין.
"יכול להיות."
"כן?" בר חייכה.
"לא אם תתחילו ללחוץ, ואסור לך להתנהג כאילו סיפרתי לך משהו מזה."
"אבל את רוצה."
"יכול להיות שכן, יכול להיות שלא."
'טל?' ביטאתי ללא מילים כשבר הסתכלה עליי. היא הנהנה ואז חזרה לשיחה עם ירין.
"טוב, אני לא נכנסת בניכם."
"תודה."
"רק-" ירין נשפה, כאילו ראתה את זה מגיע, "רק אומרת, שאני שמחה ושאני ממש אוהבת אותו."
"תודה."
"זהו." הרימה את ידיה בכניעה.

"שעה 3." בר לחשה אלינו, ולפני שהספקתי לחשב לאיזה צד אני אמורה להסתכל, עקבתי אחרי מבטה של ירין.
ירדן נכנסה לאולם, למסיבה לכבוד הלילה האחרון שלנו בנופש.
היא לבשה שמלה.
זה שהיא לבשה שמלה לא הייתה הבעיה. גם אני וגם ירין היינו עם שמלות. הבעיה הייתה השמלה הזאת. היא לא השאירה מספיק מקום לדמיון.
"אוי," בר נאנחה. "קצת מסתוריות, ירדן.."
"אני ממש שמחה שכולנו לא אוהבות אותה." חיבקתי את שתיהן.
"לי אין בעיה-" ירין התחילה והמבט המודגש של בר עצר אותה.
"בטח, לא אוהבות." היא מלמלה מיד אחריו.
"ירין עדיין לא מבינה את העניין של 'אני שונאת-אנחנו שונאות', תוותרי לה."

__________

"לילה מוצלח." רועי הבהיל אותי כשהתגנב מאחוריי. "מוצלח בהחלט."
"מי הקורבן הפעם?"
"קוראים לה סיון, והם הגיעו לפה אתמול."
"אני ממש רוצה לרחם עליהן, אבל כנראה שהן טיפשות מספיק בשביל שזה יגיע להן."
"את אדם טוב, אל תקשיבי לכל השאר."
"השאר אומרים משהו אחר?" לקחתי עוד בייגלה מהצלחת, מציעה קצת לרועי וממשיכה לאכול בעצמי.
"את צריכה לשמוע מה הם אומרים עליי."
"אני לא מאמינה למילה." אמרתי, כל מילה נוטפת ציניות.
"אני בטוח."

'בזה אני בטוח.'

"מה?"
"אמרתי שאני בטוח."

ואז התחלתי להיזכר בחדר, ובפוך ובמרפסת. ובדניאל, כן, ובדניאל, לא.

"אני צריכה ללכת," מלמלתי, לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי מספיק טוב לפני שהלכתי בריצה לחפש את בר.
מצאתי אותה בחוץ, מנצלת את מזג האוויר הנעים שהתחיל לבקר אותנו. היא דיברה בפלאפון.
"בר." קראתי לה.
"רגע, תום." היא שמה יד על הפלאפון שלה כשכבר הייתי מספיק קרובה אליה, "מה יש?"
"את יכולה לנתק?"
היא כיווצה את גבותיה, ואז התנצלה בפני תום וניתקה.
"מה קרה? את חיוורת.."
"הלכתי אליו לחדר, וניסיתי לנשק אותו." ההבעה שלה התרככה כשהיא הבינה על מה אני מדברת לבסוף.
"והוא אמר שזו טעות. וניסיתי ללכת והוא לא נתן לי."
"הוא עשה לך משהו?"
"לא, לא." דיברתי בשטף, במהירות, "הוא פחד שאני אעשה "טעות" בחוץ, עם מישהו אחר. בגלל זה הייתי עצבנית."
"בן זונה."
"נראה לי שאז ניסיתי לצאת. ואז צעקתי עליו, אני חושבת."
"מגיע לו,"
"ואמרתי לו שהוא לא בטוח בכלום. שזה כן ולא ושחור ולבן אצלו, כל הזמן."
היא פלטה צחקוק, כזה שמראה שתיארתי בדיוק את מה שהיא חושבת גם.
"אז.."
"ואז?"
"הוא אמר לי שהוא בטוח במשהו אחד."
"שהוא?"
"הוא אמר לי שהוא אוהב אותי."


תגובות (14)

כל כך מושלם שאני שכתבתי את התגובה הזאת חמש פעמים כי לא הצלחתי לכתוב כמה אני מתרגשת עכשיו!! תמשיכי דחוף!

25/01/2016 23:39

כן כן הוא אוהב אותה והיא אותו אז שיחזרו כבר!!

25/01/2016 23:41

תמשיכע
תהיו כבר ביחד מה לא מובן

26/01/2016 07:02

כן הוא אוהב אותה!! ואת אוהבת אותה תהיו ביחד ימעצבנים!! פרק מושלם!! תמשיכי!!♡♡

26/01/2016 07:28

אותו*

26/01/2016 07:28

אוף אני לא יכולה לחכות כבר, מהמם ומושלם תמשיכי בבקשה כמה שיותר מהר.

26/01/2016 11:12

יואווו הרסת אותי!
מוכשרת. מדהים. מקסים. עוד-מחמאות-שמתאימות-לכישרון-המדהים-שלך.

26/01/2016 18:37

אני מאוהבת בכתיבה שלך. אני חושבת שהגיע הזמן שהם יהיו כבר ביחד!????

27/01/2016 11:40
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך