כתמי קפה- פרק 1

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאלתי את המפקד בהיסוס וקיוויתי שהוא יוריד את ידו מהידית וישלח אותי למשימה אחרת.
"אני רק צריך שתעזרי לי להעמיס ציוד על המשאית. הציוד נמצא במפקדה." הוא הסביר לי בפשטות וסובב את המפתח. "חוץ מזה מותר לי להביא חברים לפעמים." הוא קרץ וגרם לי להעלות חיוך מטופש. את אלמוג הכרתי שנים לפני שהפך למפקד שלי, ולמזלי הקשר ביננו לא השתנה למרות שהתפקיד החדש דורש שנהיה רחוקים אחד מהשני ככל האפשר.
"שלא יכעסו עלייך" צחקתי בדאגה והדלת נפתחה לרווחה, בתוך המפקדה ישבו 5 מפקדים ומפקדות מהבסיס, לא הכרתי אף אחד מהם. את הטירונות בבסיס התחלתי רק לפני שבועיים ומאז אני רק נדהמת מגודלו.
"קדימה יש המון עבודה." אלמוג העיר אותי מהחלומות בהקיץ והרגשתי את כל המבטים חודרים את גבי בחוסר רצון.
כעבור כמה שקים שחורים וקופסאות מתפרקות שמעתי צעדים ושריקות מתגברות מהחדר הסמוך. הוא זמזם את אחד מהשירים שהכי אהבתי ונשמע מדוייק כל כך. סובבתי את ראשי בסקרנות בזמן שהחזקתי את הארגזים הכבדים וקיוויתי שאין עוד הרבה לסחוב. הוא נעצר והסתכל עליי, מעביר את עיניו על גופי ומכווץ את עיניו.
"מה את עושה פה?" הוא היה יפיפה. דומה מעט לאלמוג, אבל היו לו תלטלים קצרים ועורו מעט שחום יותר, כאילו עבד בשמש במשך כל היום.
"אלמוג.. המפקד ביקש.. פקד עליי להעמיס ציוד על המשאית" בהיתי בו מעט בפחד, והוא הסתכל על אלמוג במבט מאוכזב. לטירונים אין כניסה למפקדה וזה חוק שהובהר לכולם בתחילת היום הראשון שלנו פה.
"אתה חסר אחריות. אין לך מושג מה אתה עושה." הוא כעס ויכלתי לראות את הורידים על ידו מתכווצים עם כל תזוזה.
"כולכם הייתם צריכים להיות בחמל עכשיו. לא הייתי יכול להעביר הכל לבד." הוא הצטדק ונראה אדיש מתמיד למצב.
"אם הרסר יגלה על זה.." הוא העביר את ידו בשיערו "מי נתן לך לפקד?"
"קדימה זריז המשאית צריכה לצאת בעוד כמה דקות לצפון."

"מי זה היה?" שאלתי את אלמוג בשקט כשהוא ליווה אותי לחדר האוכל וכמה חיילים העבירו את מבטם אלינו.
"את יודעת שיש שמועות?" הוא התעלם מהשאלה וחייך חיוך מבויש. "שאנחנו זוג, שאנחנו מפרים פקודות ביחד. פורעי חוק." הוא צחק ושילב את ידו בידי.
"שילוב ראוי המפקד!" צחקתי והזזתי את ידו הצידה. לחיילים בבסיס אסור לגעת אחד בשני ככה סתם, ובטח ובטח שלא באור יום, ובמיוחד לא אם היא טירונית והוא מפקד.
"זה היה אלון. מפקד פלוגה ב." הוא זז באי נוחות ונעצר. "כדאי שתלכי, החברות שלך מחכות. תראי את הקנאה בעיניים שלהן. היו מתות לחבר כמוני." צחקתי ונתתי לו מכה בכתף.
"אל תשכח שכולנו נשארות השבת. אולי תכיר כמה חברות חדשות." הוא חייך והסתובבתי ללכת.

"עצרי." שמעתי את קולו הקשוח של אלון והפלתי את הסיגריה בבהלה. "יש זמן חופשי עכשיו?" הוא שאל ונזכרתי בשריקות השמחות שלו שבהחלט היו עדיפות על קולו הכועס. "יש לך פטור כלשהו מהתורנות?" הוא המשיך והסתכלתי בעיניו בחוסר רצון. יכלתי לטבוע בעומק שלהן.הוא הסית את מבטו במבוכה ונשמע ארסי יותר ממילה למילה "אז למה את לא בפנים עוזרת לחברים שלך?"
"המפקד אישר לי." עניתי והוא הידק את הלסת שלו בבלבול. הוא ידע שדיברתי על אלמוג. " יש לי נקע."
"טוב. אבל שלא תעזי לזרוק פה את הרעל הזה. ותשבי , את פצועה." הוא הצביע על הסיגריה והרמתי אותה, מכניסה אותה לפה ומדליקה מחדש.
"כן המפקד." חייכתי במבוכה והוא ניסה להסתיר גיחוך. "אשמח אם תמסור למפקד שאני מחכה לו בחוץ כשהוא יסיים."
"את מתכוונת לאלמוג?" התיישבתי על ספסל העץ. משהו בגישה שלו סיקרן אותי.