איחרת

הכיתה נשארה ריקה.
אחרון התלמידים יצא לפני זמן קצר.
גם אותו פיספסת,
כמו בערך כל דבר בחיים שלך.
בשולחן השבור בקצה הימני של הכיתה. הנחתי בשבילך את טופס הבחינה, למקרה שתגיע.
אם תרצה השארתי עט כחול למקרה שתחליט גם למלא אותו. בשביל הכיף, בשביל עצמך.
המבחן על הלב שלי.
אתה איחרת לבוא.
חיכיתי לך,
רק לך.
שאר התלמידים היו ישובים במקומותיהם, בשקט.
אבל הכשלתי את כולם.
רציתי להאמין שתבוא.
לא באת.
אף אחד לא עבר את המבחן,
לך היו פרוטקציות שזרקת לטימיון.
חביב המורה.
כמו כל אדם שאיכזבו אותו, עזבתי את הכיתה,
השארתי טופס אחד,
על שולחן מלוכלך בקצה הכיתה.
תביט בו,
תמלא, תקשקש או אפילו תקרע.
אותי זה כבר לא מעניין.
אין מועד ב'.
לא לך!.
עברתי לכיתה אחרת,
בתקווה שאמצע תלמיד חדש.
לכל אחד יש תחליף,
אמצע מישהו טוב יותר,
בניגוד אליך,
שתישאר בכיתה המאובקת,
תעשה מה שתרצה בטופס שכבר חסר תועלת.
הוא רק חתיכת נייר,
ואתה רק עוד אדם שאיחר.